אני מנסה לרחם על עצמי ולא מצליחה.

מגלגלת בראש את המילים, סרטן, החמרה, סופני ומתאכזבת לגלות שזה לא ממש נוגע לי.

המחלה שלי היא על הנייר, רואים אותה במכונות שיקוף משוכללות, מוצאים עקבות שלה בדגימות דם שלי אבל החיים שלי, השבת שהייתה, היא לא על תיאורטית בכלל, היא היה הייתה, טעמה עדין בפי וריחה עדין באפי.

וזה לא מוסרי לרחם על עצמי אחרי שבת כזאת כי מה זה סרטן לעומת כל הטוב הזה שעוטף אותי.

אני מנסה למנות את הטוב שהיה, לקרוא לו בשם, להכניס אותו לרשימה ואני מגלה שזה לא אפשרי כי הרשימה ארוכה מידי.

היה לנו ארוחות שבת ואורחים וטעים ושמש וגשם ונשיקות רטובות ולחיים תפוחות ושמלות של שבת מתנפנפות ולטוב הזה יש כל כך הרבה מילים וצבעים וריחות וצלילים ואיך הם מעמידים בצל את המחלה החד גונית, המשעממת, האפורה והלא קשורה.

לא קשורה.

זה מה שיש לי להגיד על המחלה הזאת. באמת, איך היא קשורה בכלל לחיים האלה שלי.

כי בחיים שלי יש ילדים עם שיער צהוב עם חיוך שחסרות בו שיניים - ילדה אחת שמתחילה לוח הכפל וילד שחייב לתרגל קריאה ועוד קטנה ועגולה שחושבת שהיא גדולה.

מנסה לרחם על עצמי ולא מצליחה.