מתבגרת בקצב שלי .

מטרות בחיים זה דבר חשוב . 

כנראה שאיך שהוא הוצבה לי מטרה , אמא החליטה שזה הזמן שלי להיות עצמי . וכולם תומכים במטרה הזאת , כולם אבל אני לא בטוחה שגמאני .

להגיד מה אני חושבת , מה אני רוצה , מה אני מרגישה .

להחליט לפי הרצונות והרגשות שלי , לא של כולם .

להפסיק לנסות לרצות את כולם פרט מאת עצמי .

להפסיק לדפוק את עצמי כל פעם מחדש כדי שלמישהו אחר יהיה טוב .

אני לא יכולה להספיק , לפחות לא לגמרי .

זה קשה לי , קשה לי ככה , עדיין כל היום תהיה לי את התחושה שאכזבתי מישהו , שיכלתי לעשות משהו כדי שלא יתבאס .

אולי אני בעצם לא רוצה לשנות את התכונה הזאת בי , אולי .. 

תמיד רציתי להשתנות .

אם זה להיות פריקית , ערסית , שקטה , לפעמים אפילו זונה - 

תמיד לא רציתי להיות אני .

אבל אפעם לא באמת ניסיתי .

נמאס לי להיות הילדה שבסדר עם כולם , שנחמדה לכולם , ששומרת הכל בבטן , שלא אומרת דברים , שעושה הכל כדי לא לפגוע ,  שלא מסוגלת להיות בריבים , שמתנצלת שוב ושוב על דברים שלא עשתה בכלל , זאת שמנסה לרצות את כולם חוץ מאת עצמה . 

אבל במיוחד נמאס לי להיות "הילדה של אבא ואמא" . נמאס לי לנסות להיות תלמידה מצטיינת , נמאס לי לא לצאת בשישי , נמאס לי לא להישאר בחוץ עד שעות מאוחרות , נמאס לי להקשיב להכל , לעשות כל מה שמבקשים ממני , לא להתחצף , לא לצעוק , לא לכעוס , לא להתנשק .

נמאס לי . פשוט נמאס. 

תמיד אני שואלת את עצמי - מה יקרה אם אני ימרוד בהם ? מה יקרה אם אני ישתנה ? 

אבל רק המחשבה על זה ישר אומרת לי שאין סיכוי , שאני לא מסוגלת .

פשוט נמאס לי מהכל . 

והכי מעצבן זה שאומרים לי : "מה את מתלוננת ? יש לך חיים מדהימים . "

אז זהו שלא , כי גם אם אני לא אומרת , זה לא אומר שאני לא מרגישה .