משימת חיי

אף פעם בחיים לא השלמתי משימה. אני מעין פצצת פוטנציאל מהלכת, מלאה במשימות כמעט מושלמות. הכל עשיתי - אבל רק כמעט עד הסוף. למה? השד יודע. אולי גם כמה פסיכולוגים התנהגותיים. לא הלכתי. לא בדקתי. בטח משהו שקשור לפאניקה הזאת שממלאת אותי בכל פעם שאני מגיעה כמעט לסוף המשימה ואז מאבדת עניין. אני גם לא אדם הישגי במיוחד, אז אי אפשר להאשים באופן קלישאתי את הריגוש שבדרך. הפחד הזה מלהיות מוצלחת מידי, מהצורך להתמודד עם קבלת מחמאות, להתבלט, לקבל תשומת לב. זה קצת אירוני כי מרבית האנשים המכירים אותי חושבים שאני מוצלחת ביותר, אחת הטובות אם לא-ה! שנים לקח לי לקבץ סביבי את אנסמבל החברים הקרובים אלי באמת, שרואים אותי בלי מסכות ובלי פילטרים (טוב, כמעט בלי...) ויודעים שאני הטובה ביותר. אם תשמעו אותי פעם אומרת את זה? קרוב לוודאי שלא. אותו אנסמבל חברים יהיה בקרוב קבוצת התמיכה הקרובה שתחזיק לי את היד בדרכי החדשה והמופלאה - להפוך לאמא. פורום הבנות המתכנס לו מידי יום שישי בבית קפה פופולרי ברמת החייל כבר מצחצח את מדיו לקראת המשימה. הן כל כך רוצות ומצפות לקחת חלק בתהליך, מכינות לי, מייעצות לי, בעיקר תומכות ללא שום ביקורת בבחירה הלא מאוד קונבנציונלית שלי. ואני נותנת להן. אף פעם לא נתתי לאנשים להתקרב / לייעץ / להשתתף / להיות מעורבים בחיי הפרטיים. גם לא למשפחתי. בעייתית, אבל לומדת. אני, שכל השנים תמכתי / ארגנתי / פתרתי / נתתי / הקשבתי / עשיתי עבור כולם, פותחת את חיי עכשיו לקבל בחזרה ומרגישה עם זה מצויין פלוס. וזה לא היה פשוט. אבל זה מאוד מאוד מתגמל. את כל המשימות הלא גמורות בחיי ביצעתי בעצמי. לבד. אני והאגו שלי. ולא סיימתי אף אחת. לא בתיכון, לא בצבא, לא כשסיימתי תואר ראשון בציונים גבוהים למדי, לא כשחיפשתי עבודה, לא כשמצאתי עבודה, לא כשהחלפתי עבודה, לא כשחיפשתי אהבה, לא כשמצאתי אהבה, לא כשברחה לי האהבה מבין האצבעות, לא כששוב הלכתי ללמוד כדי לשנות את חיי המקצועיים. עכשיו אני חולקת. שואלת. מתייעצת ומקבלת באהבה הכל. גם דברים שבעבר הלא רחוק היו מרגיזים אותי או נחשבים כפלישה לחיי הפרטיים. כי את המשימה הזאת אני הולכת להשלים בגדול. להצליח ולא לפחד מלהיות הכי טובה. לנצח בלב פתוח את משימת חיי. האנשים בחיי הם מעגלי התמיכה המידיים שלי - ומגיע להם להיות חלק. את המשימה הזאת אני אשלים.