http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188אורית. 38. רווקה סטרייטית. בעלת מקצוע חופשי ועבודה בינונית. עמוסת רגשות ובעיצומה של דרך מפותלת להפוך לאם-יחידנית. כל מי שמכיר אותי חושב שזו משימה התפורה למידותיי. אני לעומת זאת חסרת נשימה. הסוף יהיה ללא ספק מושלם. על הדרך עד עכשיו ומעכשיו-אני רוצה heCopyright 2026 mission-baby. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/88/11/74/741188/misc/23355720.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13404485<div align="right" dir="rtl">אז הייתי אופטימית. עבר לי. הטיפול האחרון (מס' 10) לא הצליח. לא הייתי עצובה כי היתה לי הרגשה שבפעם הבאה זה יקרה. חשבתי לקחת את הזמן בנחת, להמתין למחזור נוסף ורק בזה שאחריו להתחיל שוב את פסטיבל ההזרקות והבדיקות. אז חיכיתי. ועוד חיכיתי, וחיכיתי, ומי לא בא? נכון. המחזור החודשי המיוחל. כשעברו כבר 36 ימים הבנתי שמשהו כאן לא בסדר. קניתי בדיקה ביתית (בעצם קניתי 4...) שהובילה לתוצאה חיובית בלתי משתמעת לשתי פנים. ידעתי שאני לא בהריון (כי את המחזור שלאחר הטיפול קיבלתי בזמן ובאופן המדוייק ביותר) וזה הטריד אותי אף יותר. בדיקה באמת לא מסובכת בפורומים השונים, תוך השתאות חוזרת ונשנית מן האופן בו אנשים משתפים זרים מוחלטים באינטימיות הכי הכי פרטית שלהם, הדאיגה אותי אף יותר ועם כל הממצאים האלה שמתי פעמיי למיון בקופת חולים. רופאה צעירה (ממני - זה בטוח...) לא ראתה כלום באולטרסאונד, ושלחה אותי לבדיקת בטא. למחרת היו תשובות והיה לי תור לרופא אולטרסאונד מנוסה וידידותי, שלאחר בדיקה מקיפה ותשאול רחב, קבע: הריון מחוץ לרחם. יופי. מחוץ לרחם. מה זה עוזר לי? שרשרת הרופאים שביקרתי (וגם אלה שעוד אבקר) ציינ</div>Tue, 07 Aug 2012 09:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13404485http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=13404485http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13381540<div align="right" dir="rtl">סוף העונה, כל חלון מראה כבר את סוף העונה, בלילות כאלה היא לא ישנה, משהו עומד באוויר. שיבושים הורמונליים שיבשו גם את דעתי בשבוע האחרון. התכנונים הממוספרים שלי משתנים להם מרגע לרגע בהמתנה לאורח הזה שמגיע בכל חודש. היום הוא הגיע. עכשיו אני באמת מתחילה לספור. מצויידת בהרגשה חזקה ומאוד אופטימית שהפעם הבאה היא הגורלית, התחלתי למלא את היומן בכל אותם מספרים המנהלים ביד רמה את חייהן של כל מטופלות הפיריון באשר הן. כמה ימים לפני, כמה אחרי, כמה תוך כדי, כמה זריקות ביום, ממתי מתחילים לספור, מתי מסיימים לספור - בקיצור תואר ראשון במתמטיקה משולבת בסטטיסטיקה. ואני בכלל לא ידעתי שאני כזאת. וכבר כמה ימים מנגן לי השיר הנפלא הזה בראש ועל השפתיים, עם הלחן האופטימי של קלפטר. ואני באמת מרגישה שמשהו עומד באוויר, שפרק נגמר וכל הסימנים שהקיץ עבר ושוב הגיע סתיו את העיר. היובש הפריוני נגמר והסתיו הרענן והאוורירי מגיע לו עוד מעט. בקרוב זה יקרה. עוד 27 ימים מתחילים זריקות. זה נשמע קצת לא נורמלי שאני מתרגשת?</div>Tue, 24 Jul 2012 15:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13381540http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=13381540http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13371709<div align="right" dir="rtl">וכבר עבר די זמן מאז שהיינו פה... נכון, הזנחתי. אל תכעסו אבל אחת המטרות בבלוג הזה היא בפעם הראשונה בחיי להיות מחוברת לתהליך בו אני המרכז, הכל מתוכנן כך שיהיה לי נוח, שאני אהיה מרוצה ושלא אצטרך להתחשב באף אחד. זה מוזר לי הרבה יותר ממה שנדמה. מעולם לא שמתי את עצמי במקום כזה ואף להיפך. תמיד דאגתי לכולם שיהיו מרוצים, שמחים, שבעים, נינוחים. אני הסתדרתי עם השאריות ומבחינתי זה היה בסדר. את המחירים שילמתי אבל את השעורים למדתי רק לאחרונה. אז עכשיו &ndash; אני במרכז. מי שרוצה צריך להתאים את עצמו אלי ויותר מכך &ndash; לתהליך אותו אני עוברת שהוא כרגע מרכז חיי ואין מלבדו כמעט דבר. גם הבלוג. ימתין עד שיהיה לי מה להגיד או לכתוב. אין קצב שמוכתב ואין חובה למלא דפים. אז מה קרה מאז הפעם האחרונה? סיבוב 10 הניב לראשונה ערכים הורמונאליים גבוהים מתמיד ובפעם הראשונה גם 3 ביציות. רק אחת הופרתה, היה עובר איכותי למדיי אבל גם הסיבוב הזה כשל. למרות המנוחה הכמעט מלאה שגזרתי על עצמי, למרות שכמו תמיד האמנתי שהפעם היא הפעם. השוני הגדול שהניב התהליך הזה בא לידי ביטוי בעיקר בהתמודדות שלי עם הכשלון. בניגוד לפעמים הקוד</div>Wed, 18 Jul 2012 14:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13371709http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=13371709http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13092679<div align="right" dir="rtl">סיבוב 9 יצא לדרך ואני בעיצומו. בייצית אחת הצלחתי לייצר, עובר אחד הופרה והוחזר. בדרך קרו עוד כמה דברים שסיפקו לי טלטלה נאה לחיים והשאירו אותי יותר מבולבלת ממה שכבר הייתי בכל מקרה. נתחיל מההתחלה לסוף? מהסוף להתחלה? מהדבר הטוב לרע? מהרע לטוב? נתחיל איפשהו. הרוב טוב אז נתחיל מהטוב. לפני כשבועיים פצחה משפחתי המורחבת אך הקטנה בסבב חגיגות משכר ומרגש. הייתי בחינה תימנית לראשונה בחיי, חוויה מאוד מיוחדת. בזמן שהתרחש לו האירוע הזה, שכבה אחותי במחלקת נשים עם זירוז לקראת לידה. איזה יופי שיש סמארטפון. האירוע הועבר בשידור ישיר. למחרת נולד האחיין שלי. אפרוח קטן עם ריח של גן עדן. יומיים אחר כך חגגתי עם חברה טובה את יום הולדתה ה-40. גם אני בדרך. זו היתה יריית הפתיחה... באמצע עוד הספקתי להכין עוגה מהממת לגננת של אחייניתי שחגגה יומולדת ביום המשפחה. היא באמת חלק ממשפחתנו. אחר כך הגיעה החתונה. בן דודי הקטן והאהוב התחתן עם בחורה מקסימה שאני בטוחה שתעשה לו רק טוב, ובכל מקרה חיי נישואין יהיו טובים לו. מזל טוב. אוהבת אתכם. ואז הברית. קראו לרך נדב. נכון חמוד? בין כל אלה - אני מבקרת באסותא מיד</div>Wed, 07 Mar 2012 04:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13092679http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=13092679http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13018969<div align="right" dir="rtl">אפילו לא הלכתי לבדיקת הבטא. המחזור הגיע במועדו וללא שום קשר לשום תמיכה הורמונלית שקיבלתי ובטח שלא לסיכוי הקטן שאולי אני בהריון. אז אני לא. לא הלכתי לבדיקה. אין לי כבר כח לטלפונים של האחיות המודיעות בקול מנחם / מרחם / אמפטי שהן מצטערות אבל התשובה שלילית. כמה שליליות יכולה אחת עם כוונות כל כך חיוביות לשמוע? לא סביר בעיני. אז סיבוב 8 נכשל. לא קיבלתי ליום ההולדת את המתנה הנחשקת ביותר. אני כבר בת 38. אפילו הכותרת של הבלוג הזה כבר לא רלוונטית. חוץ מזה הכל עדיין רלוונטי ועוד איך. אורית. רווקה סטרייטית בת 38. הכי רוצה בעולם הזה - להיות אמא. סיבוב 9 מתחיל ע כ ש י ו.</div>Thu, 26 Jan 2012 16:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=13018969http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=13018969http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12994192<div align="right" dir="rtl">ושוב אני אחרי החזרה. ושוב עובר אחד בלבד. מסתבר שזה כנראה כל מה שהגוף שלי מסוגל לו. לפעמים זה מספיק. מקווה שזה המקרה גם הפעם. טופלתי ע"י שני תותחי IVF בלתי נלאים והציפיות בהתאם. ועכשיו אני מחכה. 12 ימים ארוכים של ציפייה, אכילה בלתי מרוסנת (והסוכרת... מה יהיה עם הסוכרת?), לחץ בלתי נעים בעליל ולהוסיף על כל אלה - בעוד 8 ימים אהיה בת 38. ואז אפילו הכותרת של הבלוג הזה תצטרך להשתנות. הייתי גיבורה. את השאיבה עברתי ללא הרדמה. הופתעתי מעצמי והייתי נורא גאה. עם הפנים קדימה, באופטימיות. מי שיש לו קו פתוח לזה שלמעלה - מוזמן לזרוק מילה טובה.</div>Fri, 13 Jan 2012 19:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12994192http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=12994192http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12982004<div align="right" dir="rtl">ימים ספורים לפני טיפול מס' 8. לא יכולתי להימנע מהאנלוגיה המתבקשת של המספר 8 למקבילה ח'. האם היקום צוחק עלי? האם אלהים? מי גורם לי לצפות כל כך, להתאכזב שוב ושוב, להתרסק ולקום שוב עם ציפייה מחודשת לפעם הבאה. מי האמין (בטח לא אני) שזריקות וכדורים יהיו מרכז עולמי, והציפייה לתחילת התהליך בכל פעם מחדש - תהיה נקודת העוגן הכי קריטית בחיים שלי? אני, שתכננתי פשוט להכנס להריון ולהיות אמא, אולי אחרי נסיון או שניים, מוצאת את עצמי בנבכי ה IVF, בקיאה בשמות תרופות, בסטטיסטיקות, בפענוח בדיקות. ובמקביל - עצובה. עייפה. מותשת. אך לא נואשת. הגוף כבר מאותת שאין לו כח, הבטן מלאה דקירות, שטפי דם קטנים (אופס, לא כיוונתי טוב...), מגרדת ונפוחה. ואני נחושה. בקרוב שאיבה והחזרה. מבטיחה לכם שאני אהיה זו שתצחק אחרונה. זו משימת חיי ואין לי שום כוונה להרים ידיים. שבוע טוב לכולם.</div>Sat, 07 Jan 2012 20:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12982004http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=12982004http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12953360<div align="right" dir="rtl">חזרתי. שלושה וחצי חודשים של תהפוכות, תהמולות (יש בכלל מילה כזאת?), עליות קשות וירידות חדות. מצב נוכחי: שגרה של דרמה יומיומית. לוקחים כל יום בנפרד. אמא שלי האהובה עוברת בגבורה טיפולים לא קלים בכלל, ומשתדלת לשמור על אופטימיות. כולנו מקווים שבסופו של דבר הכל יהיה מאחורינו וכל מה שיוותר לנו מהנסיון הקשה הזה הוא שיעור. שיעור בסבלנות, שיעור בהבנה, בהכרת תודה על מה שיש ובעיקר על לכידות בלתי מתפשרת. ואני. קצת זזתי לי מהפריים בזמן האחרון, מנסה לתמרן בין עזרה להורים, לאחותי שכבר בחודש שמיני ובלי סבא-סבתא זמינים לבכורה שלה, להתרחשויות בעבודה ועוד כל מיני עניינים שתמיד נראה כאילו מתרחשים על חשבון הזמן שלי עם עצמי ועם התהליך שאני עוברת. IVF ראשון נכשל. גם השני. וכאילו כדי להקשות - התפרצה אצלי מחלת הסוכרת. אפשר לומר לפתע, אפשר לומר שתמיד היא היתה בכוננות כלשהי ורק ציפתה לסטרס, להורמונים ולזמן המתאים להופיע לי בחיים. החלטות ורגעים מכוננים: 1. לא סופרת את הסוכרת. התחלתי לקבל טיפול תרופתי בהתייעצות עם רופא הנשים החדש שלי. 2. החלפתי רופא נשים (כמוסכר בסעיף 1...) 3. החלפתי קליניקה טיפולית. את IVF</div>Fri, 23 Dec 2011 23:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12953360http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=12953360http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12723961<div align="right" dir="rtl">כבר שבוע שאני עצובה מאוד. שבורה וקרועה. לפני שבוע אבחנו אצל אמא שלי את המחלה. עוד לא בטוחים בסדר גודל או בלו"ז או בכלל, אבל זה זה. המון דברים מציפים את המחשבות בימים כאלה. הפילטרים לא ממש פעילים והכל יוצא החוצה. מה יהיה אם, האם הכל שווה בכלל, איך זה ישפיע על כולנו. המון מחשבות. רובן לא אופטימיות במיוחד ואולי קצת יותר מידי דרמטיות. בתוך כל השבוע המטורף הזה (ניסיתי להימנע מהקלישאה - אבל הוא היה מטורף על אמת) עברתי גם שאיבת ביציות ראשונה. חוויה מוזרה וכזו שלא חשבתי שתקרה לי. הביציות כבר לא בשיאן. שזה מובן בהתחשב בגילי המעט מתקדם לצורך העניין, אבל עדיין מאכזב. מתוך 7 זקיקים הצליח הרופא למצוא 2 ביציות מתפקדות, ומתוכן הצליחו להפרות רק אחת. אז העובר המתחלק שלי ממתין לי עכשיו במעבדה. בעוד 4 שעות הוא יוחזר לגופי וינסה את מזלו שם. אני קצת חוששת לשמוח יותר מידי ומשכנעת את עצמי שיש לי הרגשה טובה למרות שאני לא בטוחה בזה הכלל, אבל זו בהחלט חצי הכוס המלאה. שנה ושלושה חודשים מקבלות היום משמעות אחרת. היום יש ליקום הזדמנות להחזיר לי קצת בחזרה.</div>Fri, 02 Sep 2011 09:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12723961http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=12723961http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12682451<div align="right" dir="rtl">IVF. שנים ארוכות צפיתי באחותי הקטנה והאהובה מזריקה, בולעת, מערבבת וצורכת הורמונים בכל מיני צורות, גדלים, צבעים ואופנים. המאבק הזה להשגת הריון הוא חלק אורגני ולא מבחירה במשפחתי הגרעינית. ראיתי אותה סובלת, מתנפחת, סופרת ימים לפני, ימים אחרי, ימים תוך כדי, יוצאת בבוקרים המוקדמים, בגשם, בשרב, כן מרגישה טוב-לא מרגישה טוב, נוסעת לוולפסון לעוד אולטרה-סאונד, לעוד בדיקת דם. ברוב הפעמים לווה כל התהליך באכזבה גדולה ועצב מר. פעם אחת כבר התחלנו לשמוח, אבל היה צריך להפסיק. אבל פעם אחת - לפני כשנתיים וחצי שמחנו ושמחנו ושמחנו ולא ידענו כמה שמחה צבורה בתוכנו ואיך היא התפרצה כשהגיעה לעולם העוללית היפייפיה, שמאירה את חיינו כל שעה (אפילו כשהיא ישנה). צ'ונה אנחנו קוראים לה. והיא הסיבה שבגללה היה שווה הכל. הסיבה שכשהחלטתי לעבור לטיפולי IVF לא הרגשתי פחד או חוסר וודאות אלא תקווה גדולה ואור ענק בקצה המנהרה. יצאתי מבית המרקחת עם שקיות עמוסות תרופות, פיניתי מדף מכובד למדי במקרר, ומקום מכובד באורך הרוח שלי ואני יוצאת לדרך. זה סיפור שונה לחלוטין מכל מה שעברתי עד היום. עד היום המשחק היה בגינה של הקטנים. היום אנ</div>Sat, 13 Aug 2011 20:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (mission-baby)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=741188&blogcode=12682451http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=741188&blog=12682451