משימת חיי

אפילו לא הלכתי לבדיקת הבטא. המחזור הגיע במועדו וללא שום קשר לשום תמיכה הורמונלית שקיבלתי ובטח שלא לסיכוי הקטן שאולי אני בהריון.

אז אני לא. לא הלכתי לבדיקה. אין לי כבר כח לטלפונים של האחיות המודיעות בקול מנחם / מרחם / אמפטי שהן מצטערות אבל התשובה שלילית. כמה שליליות יכולה אחת עם כוונות כל כך חיוביות לשמוע? לא סביר בעיני. אז סיבוב 8 נכשל. לא קיבלתי ליום ההולדת את המתנה הנחשקת ביותר. אני כבר בת 38. אפילו הכותרת של הבלוג הזה כבר לא רלוונטית. חוץ מזה הכל עדיין רלוונטי ועוד איך.

אורית. רווקה סטרייטית בת 38. הכי רוצה בעולם הזה - להיות אמא.

סיבוב 9 מתחיל ע כ ש י ו.

ושוב אני אחרי החזרה. ושוב עובר אחד בלבד. מסתבר שזה כנראה כל מה שהגוף שלי מסוגל לו. לפעמים זה מספיק. מקווה שזה המקרה גם הפעם. טופלתי ע"י שני תותחי IVF בלתי נלאים והציפיות בהתאם.

ועכשיו אני מחכה. 12 ימים ארוכים של ציפייה, אכילה בלתי מרוסנת (והסוכרת... מה יהיה עם הסוכרת?), לחץ בלתי נעים בעליל ולהוסיף על כל אלה - בעוד 8 ימים אהיה בת 38. ואז אפילו הכותרת של הבלוג הזה תצטרך להשתנות. הייתי גיבורה. את השאיבה עברתי ללא הרדמה. הופתעתי מעצמי והייתי נורא גאה. עם הפנים קדימה, באופטימיות. מי שיש לו קו פתוח לזה שלמעלה - מוזמן לזרוק מילה טובה.