משימת חיי

ושוב אני אחרי החזרה. ושוב עובר אחד בלבד. מסתבר שזה כנראה כל מה שהגוף שלי מסוגל לו. לפעמים זה מספיק. מקווה שזה המקרה גם הפעם. טופלתי ע"י שני תותחי IVF בלתי נלאים והציפיות בהתאם.

ועכשיו אני מחכה. 12 ימים ארוכים של ציפייה, אכילה בלתי מרוסנת (והסוכרת... מה יהיה עם הסוכרת?), לחץ בלתי נעים בעליל ולהוסיף על כל אלה - בעוד 8 ימים אהיה בת 38. ואז אפילו הכותרת של הבלוג הזה תצטרך להשתנות. הייתי גיבורה. את השאיבה עברתי ללא הרדמה. הופתעתי מעצמי והייתי נורא גאה. עם הפנים קדימה, באופטימיות. מי שיש לו קו פתוח לזה שלמעלה - מוזמן לזרוק מילה טובה.