משימת חיי

חזרתי. שלושה וחצי חודשים של תהפוכות, תהמולות (יש בכלל מילה כזאת?), עליות קשות וירידות חדות. מצב נוכחי: שגרה של דרמה יומיומית. לוקחים כל יום בנפרד. אמא שלי האהובה עוברת בגבורה טיפולים לא קלים בכלל, ומשתדלת לשמור על אופטימיות. כולנו מקווים שבסופו של דבר הכל יהיה מאחורינו וכל מה שיוותר לנו מהנסיון הקשה הזה הוא שיעור. שיעור בסבלנות, שיעור בהבנה, בהכרת תודה על מה שיש ובעיקר על לכידות בלתי מתפשרת.

ואני. קצת זזתי לי מהפריים בזמן האחרון, מנסה לתמרן בין עזרה להורים, לאחותי שכבר בחודש שמיני ובלי סבא-סבתא זמינים לבכורה שלה, להתרחשויות בעבודה ועוד כל מיני עניינים שתמיד נראה כאילו מתרחשים על חשבון הזמן שלי עם עצמי ועם התהליך שאני עוברת. IVF ראשון נכשל. גם השני. וכאילו כדי להקשות - התפרצה אצלי מחלת הסוכרת. אפשר לומר לפתע, אפשר לומר שתמיד היא היתה בכוננות כלשהי ורק ציפתה לסטרס, להורמונים ולזמן המתאים להופיע לי בחיים.

החלטות ורגעים מכוננים:

1. לא סופרת את הסוכרת. התחלתי לקבל טיפול תרופתי בהתייעצות עם רופא הנשים החדש שלי.

2. החלפתי רופא נשים (כמוסכר בסעיף 1...)

3. החלפתי קליניקה טיפולית. את IVF 3 אני כבר עושה במקום אחר.

4. שוקלת להחליף תורם זרע.

5. שיתפתי את הבוסית שלי בכל העניין. מה שהיה עד היום סוד כמוס - עכשיו על השולחן ואני קלה יותר בנפש.

6. 2012 תהיה השנה בה יקרה לי הדבר המופלא, למרות התחזיות הקודרות של שבט המאיה. אולי אם תהיה לי בת - אקרא לה מאיה רק בשביל להוכיח להם שהם לא ידעו כלום...

מבטיחה לעדכן בכל התפתחות.