משימת חיי

IVF.

שנים ארוכות צפיתי באחותי הקטנה והאהובה מזריקה, בולעת, מערבבת וצורכת הורמונים בכל מיני צורות, גדלים, צבעים ואופנים. המאבק הזה להשגת הריון הוא חלק אורגני ולא מבחירה במשפחתי הגרעינית. ראיתי אותה סובלת, מתנפחת, סופרת ימים לפני, ימים אחרי, ימים תוך כדי, יוצאת בבוקרים המוקדמים, בגשם, בשרב, כן מרגישה טוב-לא מרגישה טוב, נוסעת לוולפסון לעוד אולטרה-סאונד, לעוד בדיקת דם. ברוב הפעמים לווה כל התהליך באכזבה גדולה ועצב מר. פעם אחת כבר התחלנו לשמוח, אבל היה צריך להפסיק. אבל פעם אחת - לפני כשנתיים וחצי שמחנו ושמחנו ושמחנו ולא ידענו כמה שמחה צבורה בתוכנו ואיך היא התפרצה כשהגיעה לעולם העוללית היפייפיה, שמאירה את חיינו כל שעה (אפילו כשהיא ישנה). צ'ונה אנחנו קוראים לה. והיא הסיבה שבגללה היה שווה הכל. הסיבה שכשהחלטתי לעבור לטיפולי IVF לא הרגשתי פחד או חוסר וודאות אלא תקווה גדולה ואור ענק בקצה המנהרה.

יצאתי מבית המרקחת עם שקיות עמוסות תרופות, פיניתי מדף מכובד למדי במקרר, ומקום מכובד באורך הרוח שלי ואני יוצאת לדרך. זה סיפור שונה לחלוטין מכל מה שעברתי עד היום. עד היום המשחק היה בגינה של הקטנים. היום אני במגרש של הגדולים. הבייציות שלי לא יאכזבו אותי. בקרוב אתחיל גם אני להזריק, לבלוע, לערבב ולצרוך הורמונים הכל מיני צורות, גדלים, צבעים ואופנים - ואני יודעת שעד לסוף השנה כבר אגדל את דור ההמשך בבטן. את יום ההולדת הקרוב שלי (38...) כבר אחגוג עם הבטן ועם המון אושר. בעוצמות שלא ניתקלתי בהן בחיי.

ותודה לכל מי שהגיב לרשימה הקודמת שלי. הייתי אז בנקודה נמוכה מאוד והכיוון הוא עליה. שבוע קסום לכולם. תחזיקו לי אצבעות.