משימת חיי

אמר המשורר שמה שעולה חייב לרדת. אמרו את זה בכמה שפות. וההיפך? מחפשת לי נקודות אחיזה לאופטימיות וכוח. הסיבוב החמישי יצא לדרך. מזרקים נשלפו, מחטים חודדו, העיגולים והאיקסים חזרו לככב בלוח השנה לצד סטים שונים של ספירת ימים (לפני ביוץ, אחרי ביוץ, מספר הזרקות, מעקב זקיקים, לפני הזרעה, אחרי הזרעה, יגיע המחזור?). בין לבין עברתי עוד בדיקות, דקירות ואף את הבדיקה המאיימת האולטימטיבית - צילום רחם. לא היה נורא כל כך, אולי כי ציפיתי לנורא מכל, אבל עכשיו אני ממתינה. כי המיתוס העירוני התורן הוא על "פתיחת צ'אקרות" שמתרחשת לאחר הצילום הלא נעים הזה. הפורומים מלאים בבנות שנכנסו להריון מיד לאחר הבדיקה. ואני, כרגיל, כבר הולכת לקנות בגדי תינוקות. ההשפעה של כל ההתרחשויות האלה על מצב הרוח שלי משמעותי ביותר. אני מסמורטטת לחלוטין, כמובן לא מראה כלום כי אבוי אם יחשבו שאני חלשה, מנסה לגייס פרצוף אופטימי ולהתעסק בהמון דברים אחרים חוץ מבעצמי - אבל האמת לאמיתה היא שאני סחוטה. סחוטה מהמרדף, מהציפייה, מכל הבנות ההריוניות שסביבי. עם כל הרצון וטוב הלב שלי, הקינאה בוערת. מודה, אני מקנאה. בבנות הדודות שלי, בכל הדוגמניות, בכל החברות של החברות, בכולן. כי גם אני רוצה! ואני מחכה כבר שנה שלמה! ודי! אז תחזיקו לי אצבעות.

סיבוב חמישי בעיצומו. חמסה חמסה יסתיים בהצלחה מסחררת.