משימת חיי

כמו בקרב מתאגרפים. הבלונדינית בבגד הגוף עם הפאייטים עוברת עכשיו על הבמה ובידה שלט גדול: "4".

סיבוב רביעי יוצא לדרך. היום חזרתי לשגרת הזריקות וההורמונים. בתקופה סוערת למדי בחיים כשהצומת הסואן שלי מוביל ל-6 דרכים לפחות, אחת הדרכים היא ההתמודדות עם הסחרחרה הרגשית שמביאים איתם התהליך, הציפייה והעיסוק הטכני שבלהיות מטופלת פיריון. אין לי שום בעיית פיריון אמיתית. אני קצת זקנה, קצת חסרת סיבה להמתנה (זה לא שפתאום יופיע האביר שלי ונרכב יחדיו לעבר האופק) וקצת חסרת סבלנות. זו הסיבה שבגללה הצטרפתי לעם מטופלות הפיריון. מכירים את זה שכשאישה נכנסת להריון פתאום היא שמה לב שכולם סביבה בהריון? כך גם בקהילת מטופלות הפיריון. פתאום נראה כאילו כולן מזריקות הורמונים ומעקב זקיקים זה כוס קפה בארקפה. הביקורים הקבועים במרפאה עם בנות שכבר ראית יותר מפעם אחת, פתאום מישהו בעבודה משתף, פתאום חברה של חברה. לזכותי ייאמר שאני לא מדמיינת. אני באה ממשפחה מפוארת של מטופלות פיריון. דודה מאוהבת לאחיינית מבחנה (שעכשיו מתכננים לה אח או אחות נוספים), בת דודה שניה לילדה מהממת בת 9. הרבה בשביל משפחה לא גדולה. אבל הפכתי למבינה לא קטנה בגלל ההסטוריה המשפחתית הזו. אז אני מוכנה, זה מאוד טבעי לי, ועדיין מאמינה לרופא שלי המקסים, שאומר - זה יקרה הרבה יותר מוקדם ממה שאת חושבת.

ההימור שלי: החודש.

מבטיחה לגלות לכם לפני כולם.

סיבוב רביעי יוצא לדרך בהתרגשות גדולה.

שבוע טוב.