משימת חיי
אורית. 38. רווקה סטרייטית. בעלת מקצוע חופשי ועבודה בינונית. עמוסת רגשות ובעיצומה של דרך מפותלת להפוך לאם-יחידנית. כל מי שמכיר אותי חושב שזו משימה התפורה למידותיי. אני לעומת זאת חסרת נשימה.
הסוף יהיה ללא ספק מושלם. על הדרך עד עכשיו ומעכשיו-אני רוצה לספר. |
 כינוי:
mission-baby בת: 52 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2011
 אז מי אני ומה אני רוצה מכם בכלל...
אני אורית. רווקה בת 37. בשנה הקרובה אהפוך לאמא. מתי? לא יודעת. עובדת על זה ומבטיחה לעדכן ברגע שיהיה חדש. מכריי ואוהביי יעידו עלי שאינני אדם פתוח בלשון המעטה. אני לא נוהגת לשתף הרבה בתחושותיי ורגשותיי. חוץ מפעם בשנה (באזכרה אחת קבועה) אפילו אמא שלי לא ראתה אותי בוכה כבר שנים. ואני בוכה. בוכה הרבה. כשאני לבד. כך אני פורקת מתחים. בכי משוחרר, קולני וסוחט שלאחריו לא נותרים בי כוחות. אז מאיפה הפתיחות לשתף זרים בכל מה שעובר לי בראש, בלב ובחיים? התשובה כרגיל אצלי מורכבת ותחילתה לפני כשנתיים. לאחר לבטים רבים, רקימת תוכניות ותכנון תסריטים שונים, תהליך שארך חודשים רבים, החלטתי לפני כשנה להפוך לאם. בפגישותינו הקרובות כשאפרוש בפניכם את חיי, ותכירו פנים רבות שלי, תבינו את הסיבות הרבות שמילאו את המחברת הדמיונית שיש לי בראש ושהביאו אותי לקבל החלטה כזו גורלית.
מכיוון שאין גבר בחיי ולא היה בשנים האחרונות החלטתי 'לטוס סולו' כמו שאני מכנה בקוליות (מלשון COOL) מדומה את העובדה שלילד שלי לא יהיה אבא. ולא שלא רציתי. להפך - חיכיתי כל כך הרבה כי האמנתי שילד זקוק לשני הורים ואמא זקוקה לאבא. רציתי ולא מצאתי. המשתמשים בקלישאות יגידו שלא חיפשתי מספיק, שלא רציתי מספיק, שלא התפשרתי, שלא שחררתי, שלא שלא שלא... ואולי הם צודקים. ואולי לא. בטנגו הזה, בסחרחרת החיפושים הקצת פאתטית הזו של עולם ההיכרויות, לא מצאתי ולא מצאו אותי ונשארנו כולנו או לפחות רובנו לבד. הייתי מאוהבת. וודאי שהייתי. יותר פעמים חשבתי שאני מאוהבת מאשר הייתי באמת. ביליתי שנים בציפייה שכל גבר שהייתי מאוהבת בו יבין לבד שזהו המצב ויקח יוזמה. בסדר. אז לא ממש פענחתי נכון גברים. בסדר. הבנתי. הפעם האחרונה שבה באמת ניתן לומר שהייתי מאוהבת היתה מזמן. כמעט 5 שנים. אז הרסתי הכל בעצמי. היה מולי הגבר שאהב אותי יותר מכל גבר אחר בחיי (טוב, אולי חוץ מאבא שלי, אבל באמת... ) ואני ראיתי, התאהבתי עד לשיתוק כמעט, ולא נתתי לו להתקרב. למה? חוץ מטיפשות? כי חשבתי שאני לא טובה מספיק, שאין לי מה להציע לו, שהוא צעיר מידי (6 שנים הבדל), שאולי אני סתם מפרשת את החיבה שלו כאהבה. בטחון עצמי נמוך. נחלתם של רבים. גם אם את יפה, מוצלחת, מוקפת באנשים אוהבים, חברה אמיתית וטובה, גם אם כל אלה. והוא הלך. ואני נקרעתי, נשברתי ומאז לא אהבתי אחד אחר. לא ראיתי אותו מאז והיום הוא כבר של מישהי אחרת ואני לבד אבל טיפה יותר חכמה ולצערי גם הרבה יותר קשה, סגורה ובררנית. הרבה פחות בוטחת. הסיכוי שגבר יכנס לחיי בקרוב הוא קטן מאוד עד לא קיים. אולי יום אחד, אבל לא עכשיו. עכשיו כל האנרגיה שלי מופנית למשימה אחת בלבד - להפוך לאמא. בכל פגישה בינינו אוסיף עוד פרט על חיי שהיו עד היום ועוד אחד על אלה שקורים לי עכשיו וישנו לעד את עתידי. אתם מוזמנים לקרוא, להגיב, לשאול ולהתעניין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
