סופסוף יש לי מחשב חדש. שבו אפשר להיכנס. לכתוב. לפרוק.
כ"כ הרבה דברים קורים בחיים שלי.
דברים קטנים דברים גדולים דברים טובים ודברים רעים.
אתחיל בטובים כי אליהם פחות אפשר להתחבר.
הולנד בלגיה צרפת- טיול קצר בחו"ל עם אמא.
מחשב חדש- אחרי 11 שנים עם אותו מחשב.
רישיון- סופסוף עשיתי את זה. עברתי טסט ראשון. אחרי 3 שנים של סבל.
זהו.
המצב.. על הפרצוף. בלשון המעטה.
נדודי שינה. זה כבר יותר מדיי. יותר מדיי כבד.
בנוסף לכל הדברים אי היכולת לישון. אבל באמת לישון. גם את זה הגוף שלי הפסיק לעשות.
מה בעצם קורה איתי?
איבדתי כל חוש כיוון אפשרי.
החיים שלי נעים בין ללכת לעבודה לעשות את מה שאני צריכה לחזור לנסות לישון ושוב חוזר על עצמו.
חוסר חיים מוחלט. כאילו כמעט הגעתי להחלפת קידומת והדברים לא נראים כמסתדרים, אלא יותר כצולעים לעבר האופק.
עוד שבוע ההופעה. אני מתחילה להתפרק. יותר מחצי שנה בלי הופעה.
השיר של דנה "עד שזה יעבור" זה נראה כאילו רוב הדיסק נכתב עליה.
יש ימים כאלה.. שאני מגיעה למצב שברגע מסויים הוא לא במודע.. מוצאת ת'צמי באה להתקשר אליה
ואז פתאום פלאש למציאות שאין יותר דנה. אי אפשר להתקשר לדנה. אפחד לא יענה יותר.
אבל לא מסוגלת למחוק את המספר שלה מהטלפון. אולי בעצם אסור. כי זה כאילו למחוק את הזיכרון שלה ממני.
בדרך עקיפה כמובן. חוסר הבנה מוחלט שהיא פשוט לא פה.
כ"F הרבה מקומות שאני הולכת, רואה אנשים בנות.. כ"כ דומות לה. או חלקים בהן דומים לחלקים של דנה.. לשיער שלה לידיים שלה לחיוך המושלם הזה שהיה לה.
מבינה כ"כ הרבה דברים שלא הבנתי בדיעבד. כמו.. כמה כבויה היא כבר הייתה.
זה כבר כואב.
מדיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
