מלחמה שקטה

כמה דברים עברתי.

על כמה דברים התגברתי.

וכמה דברים עוד נשארתי תקועה עליהם.

אנחנו כבר לא ביחד.

אחרי שנה וחודש כמעט.

אני חושבת שהגיע הזמן.

הוא לא עשה לי טוב. והוא יודע שהוא לא עשה לי טוב.

יותר רע מאשר טוב בניסיון הדחקה בניסיון להאמין לעצמי שהוא "עושה לי טוב"

להבין ולהאמין שכנראה מגיע לי משו יותר טוב מבנאדם אגואיסט.

בנאדם יותר טוב מאחד כזה שחושב רק על עצמו וכמה שאני לא עושה דברים בשבילו.

(ועשיתי המון.. פשוט בשלב מסוייםהתייאשתי כי לא היה לו אכפת ממה שעשיתי אולי היה אכפת ברגעית אבל לא לאח"כ.)

זה כואב לי להיות לבד. במיוחד כשדורכים לך על הלב אותם אנשים שהיו איתך קרוב קרוב.

אני שונאת להיות לבד. אבל לפעמים הלבד הוא עדיף מהביחד (לפי המקרה האחרון של הביחד)

הכאב הוא גדול. ואני מניחה שרבים יודעים על זה.

אבל להיות במקום הזה שמכבד את עצמו. שאני מכבדת את עצמי להיות לבד על ביחד.

כואב אבל גדלות פנימית.

הויכוחים המתמידים ביני לבין עצמי  על הלבד שלי.

הבדידות זה מה שעובר עליי בזמן האחרון. בעיקר.

חוסר יכולת לדבר על זה לא מביא אותי רחוק.

הפחד לדבר על זה. להיפגע מזה. סוגר אותי יותר.

כי בעצם חוץ מהפסיכולוגית אין עם מי. כאילו יש אבל.. מה תבוא תספר לו מה מפריע כאילו אין לו בעיות בחיים?

לא מתאים. והיא. היא באמת מנסה.. וגמני באמת מנסה. אבל לא יכולה לספר לה על הכל. לפחות לא כרגע.

המחשבות על הקודמת עולות לכתוב לה מכתב. להשאיר לה מתחת לדלת. הגעגוע המתמיד אחרי האמא ה-2 שלי.

רק בורחת... לפחות לבינתיים.