שם, בין הררי פוך, עם הראש על הכר הלבן והרגליים מכווצות פנימה, היא בוכה.
היא בוכה על תסכול, על אהבה, על חוסר הבנה, על בגרות נפשית שלא תואמת גיל, על הרצון, על היכולת, על האי-התאמה במליון מובנים, על ההתאמה המושלמת בדבר הקטן היחיד שהיא רוצה.
החלטות גורליות מרגישות כמו עונש מוות, גם אם הן לא כאלה הרות גורל. כאילו הכול יתמוטט אם תבחר לא נכון, חייך יהרסו.
ואף אחד לא עושה כלום מרוע, כולם רוצים לדאוג לך, לאהוב אותך, לשמור עלייך, להגן מפני (עצמך?), לעזור לך. אבל הם כולם ביחד, ורובם מנוגדים. ואת עומדת באמצע, כמו ילדה קטנה, לא יודעת על מי להסתכל, למי להקשיב, למי לפנות. הם כולם שרים לך במקהלה להקשיב ללב שלך, למה שאת רוצה, אבל הם מבלבלים אותך מידי; אז איך תדעי מה לעשות? למי להקשיב? אפילו העצמך כבר לא יודע.
וכל מה שרצית לעשות זה טוב. לעצמך, לו, למערכת יחסים בניכם.
רצית לומר לו כמה שאת אוהבת, כמה שזה חשוב לך, כמה שאת מוכנה לתת, כמה שאת רוצה לתת. את רוצה שהוא יבין שכמו שהוא מוכן לתת לך, כמו שהוא רוצה לתת לך, כמו שהוא רוצה לאהוב אותך ולעשות לך הכי טוב בעולם; גם את רוצה לעשות בשבילו. גם את רוצה לאהוב אותו.
איך זה יכול להפוך להיות דבר רע?!
נועה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נועה יוצאת לכבוש את העולם!