תמיד חלמתי על בית משלי. כזה אורבני, אבל גם מודרני קצת, לבן משופשף. עם רהיטים מגניבים שקונים במלא כסף מהאיביי. דירה מפוארת בניו יורק מהכסף של אמא, או דירה קרירה בלונדון עם שותף חתיך ובריטי. תראו איזה קטע, לא ידעתי כל הזמן הזה, שכבר יש לי בית משלי. נכון, אין בו רהיטים אבל הוא מלא עד אפס מקום ברגשות. נכון, הוא לא בניו יורק או בלונדון (עם שותף חתיך) אבל הוא בכל מקום והוא תמיד. נכון, הוא לא עלה אגורה, אבל הוא שווה את כל מה שיש לי.
הוא כתוב. לרוב רע, לעיתים סביר+, לעיתים רחוקות מגרד את הטוב. אבל הוא כתוב כי אני כתבתי אותו.
כי הוא שלי.
הבלוג הזה הוא הכול בשבילי בזמן האחרון, ואני מוצאת את עצמי מסתובבת בישרא עוד ועוד, אפילו יותר מהפייסבוק. הקמתי את הבלוג הזה בעשר אצבעות (תרתי משמע), והוא באמת אסופה של רגשות שהיו לי מאז פתיחתו. הבלוג הזה ביגר אותי, והציב לי מראה. ואל תקראו אותו מהתחלה (אלוהים איך הראיתי את עצמי בציבור עם כזאת שפה?!), כי הוא רע, מתחילתו ועד סופו. בעצם, אל תקראו אותו בכלל. אתם לא תצליחו להבין. אפילו אני לא מצליחה. וזאת אני.
זה קטע שכתבתי לפני שנה בערך.
כולם מתייחסים לכל עניין "סגירת ישראבלוג" ומן הסתם, מגיע גם לדעה שלי להישמע.
כולכם, כל הילדים הקטנים שמתרוצצים ברחבי החדר הוירטואלי הזה כמו גנון שכולם בו בוכים וצורחים ומנופפים בידיים ורצים לכל עבר והם כמו אטומים שפשוט נעים כאוטית, מגזימים. יש כאן רפרטואר, ללא ספק, ואני לא מתכחשת. כן, אני יודעת- לא לאחד, גם לא לעשרים. בהחלט יש כאן כמות מכובדת מאוד של אנשים שעשו כאן (או תיעדו כאן) היסטוריה; אישית או לא.
גם לי, כמו לכולנו, יש את הג'וק המוזר, את המשיכה ההיסטרית, את המשהו הזה- זה שאי אפשר להגדיר אותו, של לכתוב. לא יודעת מי הביא את המגפה הזו לעולם אבל הוא הביא אותה וכולנו פה נדבקנו, וממשיכים להדביק אחרים. ילדות קטנות ונערות מתבגרות (היי), אמהות צעירות ואמהות ותיקות, בודדי הגברים, מוצלחים ומקובלים ונמוכים ושמנים ויפים וטיפשים. לכולנו יש את אותו מכנה משותף בסיסי- כולנו רוצים לכתוב עד שינשרו לנו האצבעות.
גם לי, כמו לכולנו, יכאב כשהבייבי הפרטי שלי, לב ליבנו, כל סודותינו הכמוסים, ימותו ויגססו לתוך פח אשפה וירטואלי. זה יהיה נוראי לקום יום אחד בבוקר, לנסות לעדכן בתמימות את הבלוג ולא להיות מסוגלת לכך. אבל גם לי, כמו לכולנו, יש אלטרנטיבות. פחות טובות, פחות שיתופיות, פחות זולות או נוחות, אבל אלטרנטיבות.
כמו כל דבר בחיים, אם זה עודד מנשה, טלפון ביתי, או סתם אופנה מכוערת משנות התשעים, טבעם של דברים לחלוף. אז לא יהיה ישראבלוג, יהיה משהו אחר. נוח יותר, מתקדם יותר (שמעתי שיש כאן אפילו חולמים מרחיקי לכת שהעיזו לומר "אפליקציה"), פשוט יותר ומודרני יותר.
WRITERS GONNA WRITE.
נשימה עמוקה, לפעמים צריך לעבור בית כדי לגור במקום טוב יותר.
נועה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נועה יוצאת לכבוש את העולם!