אני חושבת שהגעתי למסקנה שגויה בעקבות כמה מקרים מוזרים, שכפי שאפשר לנחש, אני אספר עליהם בפוסט הנוכחי.
יצא לי לדבר עם לא מעט גברים בזמן האחרון, חלקם מעוניינים להכיר אותי וחלקם ידידים.
כשדיברתי עם הידידים, פשוט אמרתי בטון קצת מבואס- "יהיו גברים שלא ירצו אותי כי אני אתאיסטית, נכון?" ועם האנשים שרצו להכיר אותי, פשוט הכרזתי על העניין, לא בדרמתיות.
התגובה המרכזית שקיבלתי הפתיעה אותי - "לא." פשוט ולעניין.
"רגע, לגברים לא אכפת מהקטע הזה?"
"לא."
במקרה הראשון, ישבתי עם ידיד בפארק ושוחחנו על החיים. כשנושא הזוגיות עלה על הפרק, הוא התלונן עד כמה שקשה לו להכיר נשים.
אני כמובן התחלתי לפתוח במלחמה הרגילה שלנשים קשה יותר למצוא גברים, כי אנחנו לרוב מחפשות גבר רציני שמוכן לקשר ולא אחד שיזרוק אותנו אחרי השימוש, וכל העסק דיי התגלגל לו. כשהעלתי את עניין הדת, הוא ענה בביטול שלגברים לא באמת אכפת.
"ברור שזה יפריע לו." התעקשתי. "לכל יהודי זה מפריע."
"תאמיני לי, את לא נראית רע מספיק כדי שזה יפריע." (צריך לציין שהיחסים ביני לבין הידיד הזה מבוססים על ציניות, בגלל זה גם הופתעתי לשמוע את מה שנראה כמו מחמאה.)
במקרה השני, ישבתי עם ידיד שמאוד נמשך אליי, אבל מקבל בהבנה את העובדה שאני לא רציתי\רוצה\ארצה אותו אי פעם. טוב, במקרה שלו אפשר להבין למה הוא אמר שזה לא יפריע.
"אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת, לא משנה במה את מאמינה."
המ.
המקרה השלישי היה עם איש רנדומלי שפגשתי ברכבת והתחילה בנינו שיחה. אני לא חושבת שהוא ניסה להתחיל איתי (ולא, אני לא תמימה), פשוט הייתה לנו שיחה מאוד ידידותית. כשהעלתי את הנושא של הדת (לא בדיוק דיברנו על המערכות יחסים של כל אחד מאיתנו, אלא דיברנו על הנושא בכללי.) הוא אמר שלו לא היה מפריע לצאת עם אתאיסטית.
והמקרה האחרון, מישהו שכן התחיל איתי בעבר ומצאתי את עצמי בשיחה איתו במחשב.
"אתה דתי?" אמרתי לו במבוכה קלה. "זה יהיה קצת בעייתי לך, כי אני אתאיסטית."
"כל עוד יש כימיה, מה זה משנה?" הוא ענה.
וזה היה הרגע שבלעתי את הרצון לכתוב- wtf?! ואמרתי בנחמדות- "איך זה יכול להיות לא משנה? איך זה יסתדר בנינו?"
"אם זה צריך להצליח, זה יצליח."
אוקיי.
אבל אני לא קופצת למסקנות בלי להתייעץ עם חברות, אז כינסתי את מיטב מחברותיי וסיפרתי להן בדרמתיות את הסיפור.
"תראי, הם בטוח לא יתלהבו מזה." אמרה אחת החברות שלי. "אבל הם גם לא יפסלו אותך בגלל זה."
"וחלק מהם גם אוהבים את זה." אמרה חברה אחרת.
"לא, הם לא." ניסיתי להתעקש, אבל חברות שלי השתיקו אותי, ושינו נושא.
אז כשאני יושבת וכותבת את הפוסט הזה, אני מנסה להבין פעם אחת ולתמיד אם המקרים האלו סתם צירופי מקרים, או שגברים באמת לא יותר מדי מתעמקים בזה. (ולמרות המקרה האחרון, אני מוציאה מההקשר של המשפט הקודם את הדתיים. אתם לא עובדים עליי, אתם בקושי יוצאים עם חילוניות!)
והשאלה נשארת- "גברים אוהבים אתאיסטיות?"
אוהבים זו מילה חזקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Invisible Pink Unicorn