http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826החיים אחרי הפרידה (המרגשת, ללא כל ספק) מהדת, והחיים בגישת האתאיזם.heCopyright 2026 Invisible Pink Unicorn. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/26/88/73/738826/misc/22242366.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13405971<div align="right" dir="rtl">אז לא מזמן נאמר לי שאני צריכה להתפלל יותר. הנה סיפור הרקע: החיים בדירה החדשה עם החבר, בער החדשה, עם שכר הדירה החדש, השאיר אותי בלי הרבה כסף. בכללי, החיים שלי לא נראים בוהקים מדי בזמן האחרון. במילים אחרות - זה מרגיש כאילו הכל מתמוטט. אין לי כסף. הבריאות שלי הדרדרה - פצעים כמעט בכל חלקי הגוף, המון שריטות גדולות ומאיימות שצצו משום מקום, ובעיקר כאבי חזה עקב כל הסיגריות שאני מעשנת. ואני רחוקה מכל החברים\בני המשפחה. אז דיברתי עם אחת החברות שלי, חפרתי לה על הבעיות שלי, ובנסיון לעזור לי, היא אמרה- "אני חושבת שאת צריכה להתפלל." התגובה הראשונית שלי הייתה שתיקה. (בראש שלי צחקתי כמו מטורפת.) אחר כך שאלתי אותה- "מה תעזור לי תפילה?" והחברה אמרה - "אלוהים יעזור לך ויוציא אותך מהבוץ." אוקיי, אני ממש מצטערת. אבל אם יש אלוהים, אני כנראה האחרונה שהוא ירצה לעזור לה. מה שמצחיק בכל העסק, זה שהיא חשבה שזה מה שאני רוצה לשמוע. בגלל שאני אתאיסטית ש-"איבדה את דרכה", אני צריכה לפנות לכוח עליון שיעזור לי ויראה לי את הדרך אל האושר. מה שהיא לא הבינה זה, שאם אני אומרת שאני לא מאמינה באלוהים - זה בגלל</div>Wed, 08 Aug 2012 05:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13405971http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=13405971http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13181935<div align="right" dir="rtl">הפוסט הזה מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון קשור לנושא הבלוג - אתאיזם. החלק השני הוא בעיקר ברבורים על החיים האישיים שלי. אז נתחיל מהחלק הענייני - אתאיזם והשמאל. זו לא פעם ראשונה או שנייה שאני כותבת על הנושא הזה בבלוג הזה, אבל אני מרגישה שאני חייבת לפרוק את התסכול בפעם המיליון. רק בגלל שאני אתאיסטית, זה לא אומר אוטומטית שאני גם שמאלנית. משום מה אנשים כיום תופסים שמאלנים כאנשים מתקדמים יותר משאר האוכלוסייה בנושאים מסוימים כמו סובלנות, פתיחות, אינטיליגנציה. ובגלל שאני אתאיסטית וזה לא "שגרתי" במדינה שלנו, אנשים מיד קופצים למסקנה שאני גם שמאלנית בדעותיי. אז דבר ראשון - פגשתי לא מעט שמאלנים בורים בחיים שלי. בורים לחלוטין. רק בגלל שמישהו קם וקורא שהמדינה שלנו מקפחת את בני המיעוטים ושצריכות להיות שתי מדינות לשני עמים\ מדינה פלסטינית במקום מדינה יהודית - זה לא אומר שיש לו שמץ של מושג על מה הוא מדבר. מנגד יש המון אנשים שהם ימניים בדעותיהם, והם אנשים משכילים ומאוד מתורבתים. דבר שני - אני ימין מרכז. וכן, זה אפשרי. אני חושבת שהבן אדם הבא שפשוט יניח שאני שמאלנית כי אני נראית לו- "מתקדמת יותר מ</div>Fri, 30 Mar 2012 01:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13181935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=13181935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13084190<div align="right" dir="rtl">טוב, אני מניחה שאי אפשר להאשים רק את המחשבות, אחרי הכל זו גם אשמת כוס הקפה ששתיתי לפני כמעט שעתיים. אבל בכל מקרה, החלטתי לפרוק קצת תסכולים בפוסט הזה. האמת שלא הייתי כותבת אותו, אם לא הייתי מגיעה למצב שאין אף חברה שאני יכולה לחלוק איתה את המחשבות שלי, בלי שהן בדרך כלשהי יהיו קשורות אליהן. אני מרגישה שאני צריכה מישהו נטרלי, ומה יותר נטרלי מפוסט קטן שלא מסוגל לחלוק על כל מה שאני אומרת? הבעיה היא רגילה. כל כך רגילה ובנלית, עד שאני מרגישה אפילו קצת מטופשת לכתוב אותה. הבעיה היא הידלקות על שני גברים. וואו, אני מרגישה כמו כל הילדות בנות ה-12 שכותבות- "אומג, יש מישהו ממש חתיך בשכבה שלי והוא לגמרי חתיך ומדליק אותי, אבל מצד שני יש את החנון הביישן שתמיד היה שם כדי לתמוך בי ולעזור לי בכל מה שהייתי צריכה...במי לבחור?!" טוב, זה לא כל כך רדוד, אבל לצערי זה גם לא הנושא השנון ביותר בעולם. אני גם לא כותבת את הפוסט הזה כדי להתלונן- "למה אני רוצה שני בנים בו זמנית?!" כי לא קשה להבין למה.. וזו גם לא פעם ראשונה. זו כן הפעם הראשונה שזה מפריע לי. אז זה לא הסטריאוטיפ של החתיך המגניב והחנון שנמצא יו</div>Fri, 02 Mar 2012 00:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13084190http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=13084190http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13049851<div align="right" dir="rtl">לפני יומיים החלטתי לעשות שינוי ולעבור מהג'ינג'י הרגיל שלי, לצבע בלונדיני. למה? יש כמה סיבות... 1. אני בן אדם שאוהב שינויים דרסטים, בעיקר בקשר לשיער. 2. הייתי ילדה בלונדינית ועם השנים השיער התכהה, אז התחשק לי לחזור למקור. 3. עניין אותי לראות איך אנשים יגיבו לצבע. טוב, כולנו מכירים את הבדיחות שיש על בלונדיניות, אבל אף אחד לא באמת בא אלינו ואמר שאם יבוא היום ונחליט לצבוע את השיער, באמת נצטרך לסבול יחס מיוחד בגלל הצבע. אז כן, היו גם צדדים נחמדים לבלונד, שלא הבאתי בחשבון. למשל, מתחילים איתי בדרך כלל לא מעט בנים, אבל אחרי שצבעתי את השיער, המספר הוכפל. וואו, לא היה לי מושג שיש לצבע השיער הזה כזו השפעה על בנים... (שוב, סיפרו לי שיהיה לזה השפעה, אבל הנחתי שאלו סתם שטויות שטחיות שאנשים רגילים אליהן...) או דוגמא נוספת, העובדה שהבלונד מאוד משתלב עם המראה שלי וככה נראה טבעי יחסית. זה מוריד את העול של המראה המזויף מדי. אבל עם כל כמה שזה טוב ונחמד (ונוסטלגי. הייתי עם שיער בלונדיני עד בערך גיל 6 או 7, ככה שאתם מבינים שעבר זמן...), יש גם את הצדדים היותר מעליבים בגישה של אנשים. למשל, היום</div>Sat, 11 Feb 2012 02:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13049851http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=13049851http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13027238<div align="right" dir="rtl">הייתה לי שיחה עם אחי לפני כמה ימים, שבאמת גרמה לי לחשוב על כל התפיסה שלי בנוגע לבני זוג בעלי אמונות שונות. עד עכשיו הגישה שלי הייתה - לא משנה מי אתה (גבר, אישה,) או מה הדת שלך (אתאיסט, יהודי, נוצרי וכו'...) או מה ההשקפה הפוליטית שלך, ברגע שבאמת אוהבים מישהו, אפשר להתגבר על כל מכשול. וכשזה מגיע לאהבה אמיתית, זה כנראה גם נכון. אבל בשביל להגיע לאהבה אמיתית, צריך לעבור דרך מסוימת עם בן זוג... הכל התחיל כשדיברנו על מגורים בחו"ל. סיפרתי לו שאני מתכננת לטוס לאירלנד לתקופה קצרה ואם המקום יתאים לציפיות שיש לי כבר עכשיו, אני אולי אגור שם תקופה מסוימת. בכללי, אני מאודאוהבת את אירופה ואת קנדה, כך שלחיות תקופה מסוימת בכל מיני ארצות שונות, תמיד היה שאיפה פנימית. אני לא מגזימה ואומרת שאני אגור כל שנה במדינה אחרת, אבל אני ללא ספק אגור בעתיד במקום נוסף מלבד ישראל. אני מתכננת בסופו של דבר לחזור לארץ, אבל כמו שאמרתי לאחי, אם אני אמצא בן זוג בחו"ל, אני לא יודעת מה אני אחליט בסוף. במשפחה שלי תמיד הגיבו בביטול כשאמרתי דברים כאלה, בגלל שהם טענו שהסיכוי שאני אפגוש יהודי טוב בחו"ל לא גדול במיוחד. מאז</div>Mon, 30 Jan 2012 03:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=13027238http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=13027238http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12987711<div align="right" dir="rtl">בסדר, אז קהילת האתאיסטים בישראל מצומצמת... מאוד. ואחת הסיבות שאני שונאת להגדיר את עצמי כאתאיסטית, היא בגלל הסטריאוטיפים שיש עליהם. סטריאוטיפים שרוב האתאיסטים הולכים אחריהם בעיניים עצומות. אז בואו אני אזכיר לכם למה אומרים "רוב" ולא- "כל". כשרות. אני שומרת כשרות. אבל רגע, בתור אתאיסטית, את לא אמורה לעשות את זה...לא? בתור אתאיסטית אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני ניתקתי את עצמי מהדת כדי שלא יקשרו אליי כל מיני הגדרות שאני חייבת לבצע. אני אוהבת לשמור כשרות - זה בריא וככה חינכו אותי - וככה אני אוהבת את זה. בוז לדת. זה בעיקר מכעיס אותי, בגלל שאני מכירה גם הרבה אתאיסטים שאוהבים את הדת. אני אישית מבינה בדת יותר מחצי מהדתיים שאני מכירה, שלא לדבר על כמות החילונים. חשבתם במקרה שאולי בגלל שיש אתאיסטים שכל כך מבינים בדת וחקרו אותה כל כך לעומק, עד שהם מצאו אותה חסרת היגיון או לא מספקת ובגלל זה הם לא מאמינים? לא. כי תמיד קיים המיתוס שאם אני אתאיסטית, אני שונאת את הדת. כמו שציינתי בעבר בפוסט מסוים, יש את האתאיסטים שטוענים- "מה זה התנ"ך? איש משוגע החליט לכתוב ספר ואחרי אלפי שנים מיליו</div>Tue, 10 Jan 2012 16:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12987711http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=12987711http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12984825<div align="right" dir="rtl">לא מזמן התחלתי לגלוש באתר שקוראים לו Reddit, וגם לפרסם שם כמה קומיקסים נחמדים שעשיתי... הקומיקס הראשון שפרסמתי נקרא: "איך אמא שלי הגיבה כשאמרתי לה שאני אתאיסטית." והוא מספר על כמה שהיא הזדעזעה מהמחשבה על כך. אז כמו שהחיים שלי נראים עכשיו, אמא שלי (וגם שאר המשפחה) לא אוהבת את הרעיון הזה, אבל בוחרת להדחיק את הבחירה שלי וככה חיה איתי בשלום.. אם להגיד את האמת, לא מפריע לי שזו הגישה שהיא נוקטת. כשסיפרתי לחברים שאני אתאיסטית, זה לא הפריע להם. הם רק ניסו להבין מה גרם לי לאבד אמונה בכוח עליון (כמובן שאז אני מתחילה לספר להם שמעולם לא האמנתי בכוח עליון, גם בתור ילדה קטנה. כך שזה דיי ממצה את העניין.) ואם להגיד את האמת, חוץ מטינה משפחתית, לא נתקלתי בבעיה בגלל שאני אתאיסטית. מה שבאמת הפתיע אותי, היה כמות התגובות התומכות שקיבלתי מאנשים מחו"ל. תגובות קצת יותר מדי תומכות, למען האמת. בהתחלה חשבתי שהם סתם נחמדים, אבל לאט לאט הבנתי שהם מנסים לנחם אותי, על כל מיני דברים שהם בעצמם היו צריכים לעבור. הם בעצם ראו את ה"בעיה" שלי כגדולה הרבה יותר ממה שהיא, בגלל מה שהם מכירים. קישור לקומיקס, קישור לתגו</div>Mon, 09 Jan 2012 02:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12984825http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=12984825http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12799651<div align="right" dir="rtl">כל האתאיסטים שאני מכירה הם טיפשים. ולא, אני לא חושבת שכולם כאלה.. אני פשוט חושבת שיש סוג מסוים של אתאיסטים שמכיל את כל האנשים הטיפשים ביותר שקיימים. את הלא אינטיליגנטים\הבורים\הטיפשים\חסרי המוטיבציה וכאלה שבכללי נידונו לחיות חיים קטנים וחסרי משמעות. אלו אותם האנשים שינהלו שיחה כזו עם אנשים: "חה, אלוהים זה טיפשי!" "למה?" "כי הוא לא אמיתי!" "איך אתה יודע? זו האמונה שלי, ככה גדלתי-" "זה טיפשי!$##^" "בסדר, אבל אם אני חושב-" "טיפשעעיייי!!!$%#^" דבר ראשון, כל אחד יחייה איך שהוא רוצה... אם הוא רוצה להאמין, מי אנחנו שנגיד לא? אלה גם אותם האנשים שיגידו: "חגים זה טיפשי!" "אבל חגים לא רק סובבים את האמונה באלוהים, אלא גם את החוויה החברתית והמשפחתית והמוסרת עתיקת השנים-" "מטומטם!$%&amp;" אז בסדר, אני מודעת לכך שעצם העובדה שאני מגדירה את עצמי (ולא בצורה רשמית, אפשר להבין בערך למה כבר מהפוסט עד כה, אבל אני עוד אפרט בהמשך...) אתאיסטית, סותרת את העובדה שאני חוגגת חגים מסוימים. אבל כמו שאמרתי כבר להרבה אנשים, הסיבה שאני חוגגת היא בגלל המסורת המשפחתית ולא בגלל אלוהים. ואם זה נשמע למישהו</div>Wed, 12 Oct 2011 17:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12799651http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=12799651http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12545827<div align="right" dir="rtl">אני חושבת שהגעתי למסקנה שגויה בעקבות כמה מקרים מוזרים, שכפי שאפשר לנחש, אני אספר עליהם בפוסט הנוכחי. יצא לי לדבר עם לא מעט גברים בזמן האחרון, חלקם מעוניינים להכיר אותי וחלקם ידידים. כשדיברתי עם הידידים, פשוט אמרתי בטון קצת מבואס- "יהיו גברים שלא ירצו אותי כי אני אתאיסטית, נכון?" ועם האנשים שרצו להכיר אותי, פשוט הכרזתי על העניין, לא בדרמתיות. התגובה המרכזית שקיבלתי הפתיעה אותי - "לא." פשוט ולעניין. "רגע, לגברים לא אכפת מהקטע הזה?" "לא." במקרה הראשון, ישבתי עם ידיד בפארק ושוחחנו על החיים. כשנושא הזוגיות עלה על הפרק, הוא התלונן עד כמה שקשה לו להכיר נשים. אני כמובן התחלתי לפתוח במלחמה הרגילה שלנשים קשה יותר למצוא גברים, כי אנחנו לרוב מחפשות גבר רציני שמוכן לקשר ולא אחד שיזרוק אותנו אחרי השימוש, וכל העסק דיי התגלגל לו. כשהעלתי את עניין הדת, הוא ענה בביטול שלגברים לא באמת אכפת. "ברור שזה יפריע לו." התעקשתי. "לכל יהודי זה מפריע." "תאמיני לי, את לא נראית רע מספיק כדי שזה יפריע." (צריך לציין שהיחסים ביני לבין הידיד הזה מבוססים על ציניות, בגלל זה גם הופתעתי לשמוע את מה שנראה כמו מחמאה</div>Thu, 09 Jun 2011 16:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12545827http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=12545827http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12504566<div align="right" dir="rtl">ברגע שאמרתי לעצמי בפעם הראשונה שאני מוכנה להגדיר את עצמי כאתאיסטית, קיבלתי על עצמי את כל המשמעות הנלוות להגדרה הזו. ואחד הדברים הנלווים הוא העובדה שבכל פעם שאני מרגישה חלשה וחסרת אונים, אין לי אל מי לפנות. ואני לא מתכוונת לעזרה כמו עצות וכאלה, כי יש לי משפחה ויש לי חברים. אלא שאלות שאני שואלת את עצמי על החיים ודרך ההתנהלות שלי, שאלות שבעבר הייתי מעדיפה להפנות לכוח עליון. אבל גם אז וגם עכשיו, לא קיבלתי שום תשובה. ואני כנראה גם לא אקבל. וזה מוזר, אבל הדבר שאני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו, זה דווקא המחשבה על כך שאין לי אל מי להתפלל יותר. אין לי למי להפנות את הבעיות והדילמות הכי גדולות בחיי, בגלל שאין יותר דמות מגוננת שתשמור עליי. בגלל שהבנתי שאני נמצאת לבד. מה שאומר שאני זו שצריכה לספק לעצמי את התשובות. זה נשמע גם אבסורדי בגלל ש"להתפלל" עבורי אף פעם לא כלל תפילה מסורתית ורגילה, אלא יותר בכיוון של להחליף מספר מילים קצרות עם אלוהים ולבקש ממנו לסדר את הכל. וכששום דבר לא היה מסתדר, הייתי אומרת לעצמי- "כן. זה מה שחשבתי שתגיד." היום זה סתם נשמע לי קצת מוזר. בכל מקרה, בלי להמשיך ולסטות</div>Sat, 21 May 2011 01:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Invisible Pink Unicorn)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=738826&blogcode=12504566http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=738826&blog=12504566