"תודה לאל שאני אתאיסט"

ברגע שאמרתי לעצמי בפעם הראשונה שאני מוכנה להגדיר את עצמי כאתאיסטית, קיבלתי על עצמי את כל המשמעות הנלוות להגדרה הזו.

ואחד הדברים הנלווים הוא העובדה שבכל פעם שאני מרגישה חלשה וחסרת אונים, אין לי אל מי לפנות.

ואני לא מתכוונת לעזרה כמו עצות וכאלה, כי יש לי משפחה ויש לי חברים.

אלא שאלות שאני שואלת את עצמי על החיים ודרך ההתנהלות שלי, שאלות שבעבר הייתי מעדיפה להפנות לכוח עליון.

אבל גם אז וגם עכשיו, לא קיבלתי שום תשובה. ואני כנראה גם לא אקבל.

וזה מוזר, אבל הדבר שאני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו, זה דווקא המחשבה על כך שאין לי אל מי להתפלל יותר.

אין לי למי להפנות את הבעיות והדילמות הכי גדולות בחיי, בגלל שאין יותר דמות מגוננת שתשמור עליי. בגלל שהבנתי שאני נמצאת לבד.

מה שאומר שאני זו שצריכה לספק לעצמי את התשובות.

זה נשמע גם אבסורדי בגלל ש"להתפלל" עבורי אף פעם לא כלל תפילה מסורתית ורגילה, אלא יותר בכיוון של להחליף מספר מילים קצרות עם אלוהים ולבקש ממנו לסדר את הכל. וכששום דבר לא היה מסתדר, הייתי אומרת לעצמי- "כן. זה מה שחשבתי שתגיד."

היום זה סתם נשמע לי קצת מוזר.

בכל מקרה, בלי להמשיך ולסטות מהנושא, אני מרגישה שאני זקוקה למשהו גדול שאני אוכל להישען עליו, אבל אין שום דבר שעונה לדרישות.

אולי זה אומר שאני צריכה להתבגר וללמוד להתמודד עם הבעיות שלי לבד, אבל בכל זאת...

אם אי פעם הייתי באמת צריכה עזרה והדרכה, זה הרגע הספציפי הזה שבו אני כותבת את הפוסט.

ושאלה שכנראה מתבקשת- למה אני לא פונה לאנשים אחרים לעזרה? אני לא בטוחה אם אני פשוט הפכתי למאוד יהירה בזמן האחרון או שאני מסתובבת עם האנשים הלא נכונים, אבל אני מרגישה שאף אחד לא מצליח להבין את מה שאני אומרת. הם אף פעם לא יורדים לסוף דעתי ותמיד מתמקדים בפרטים השוליים.

ואם כבר לקחתי על עצמי להתלונן רבות בפוסט הזה, אני רוצה להתלונן על דבר נוסף.

אני לא מכירה אתאיסטים.

וזה חסר לי, מאוד. בגלל שמעולם לא שמתי לב עד כמה הדת משפיעה על כל רגע קטן בחיים, עד הרגע שהרחקתי את עצמי לגמרי מהנושא.

ממש נמאס לי לשמוע אנשים שמוצאים את העובדה שאני לא מאמינה באלוהים כמשהו שגוי.