"תודה לאל שאני אתאיסט"

הייתה לי שיחה עם אחי לפני כמה ימים, שבאמת גרמה לי לחשוב על כל התפיסה שלי בנוגע לבני זוג בעלי אמונות שונות.

עד עכשיו הגישה שלי הייתה - לא משנה מי אתה (גבר, אישה,) או מה הדת שלך (אתאיסט, יהודי, נוצרי וכו'...) או מה ההשקפה הפוליטית שלך, ברגע שבאמת אוהבים מישהו, אפשר להתגבר על כל מכשול.

וכשזה מגיע לאהבה אמיתית, זה כנראה גם נכון.

אבל בשביל להגיע לאהבה אמיתית, צריך לעבור דרך מסוימת עם בן זוג...

הכל התחיל כשדיברנו על מגורים בחו"ל. סיפרתי לו שאני מתכננת לטוס לאירלנד לתקופה קצרה ואם המקום יתאים לציפיות שיש לי כבר עכשיו, אני  אולי אגור שם תקופה מסוימת. בכללי, אני מאוד אוהבת את אירופה ואת קנדה, כך שלחיות תקופה מסוימת בכל מיני ארצות שונות, תמיד היה שאיפה פנימית.

אני לא מגזימה ואומרת שאני אגור כל שנה במדינה אחרת, אבל אני ללא ספק אגור בעתיד במקום נוסף מלבד ישראל.

אני מתכננת בסופו של דבר לחזור לארץ, אבל כמו שאמרתי לאחי, אם אני אמצא בן זוג בחו"ל, אני לא יודעת מה אני אחליט בסוף.

במשפחה שלי תמיד הגיבו בביטול כשאמרתי דברים כאלה, בגלל שהם טענו שהסיכוי שאני אפגוש יהודי טוב בחו"ל לא גדול במיוחד. מאז שאני אתאיסטית, הטיעון הזה איבד כל משמעות.

אז אחי שאל אותי אם לא יפריע לי להיות עם מישהו קתולי.

"טוב, אני מניחה שזה קצת יפריע לי," אמרתי לו בכנות, אחרי כמה דקות של מחשבה.

הוא שאל אותי אם אני ארצה שהילדים שלי יגדלו כקתולים.

פעם התשובה הייתה ברורה לי יותר. "לא."

אני מאוד מכבדת את הנצרות וכמו שאני מציינת את  רוב החגים היהודים, אני גם מציינת את קריסטמס, בגלל החגיגיות.

אבל למרות שאני לא מגדירה את עצמי מבחינת דת כיהודיה, הלאום שלי תמיד ישאר יהודי.

"יש המון נוצרים חילוניים בימנו," אמרתי בסופו של עניין. "אני לא יודעת אם אני ארצה להיות עם מאמין הדוק."

ואז חזרנו ליהדות.

"אם תמצאי יהודי?"

טוב, הפעם לא נתקלתי בבעיה. כנראה בגלל שאני רגילה לארץ. רוב הסיכויים שאני בסופו של דבר אהיה עם יהודי. אבל בכל זאת...

"אני הייתי מעדיפה חילוני או אתאיסט." אמרתי.

אני לא חושבת שאוכל להסתדר עם בן זוג דתי ומחוזק. אולי אני אוכל, אבל זה נשמע לי הרבה פחות אטרקטיבי.

כשלמישהו אין זיקה חזקה לדת שלו, הרבה יותר פשוט להסתדר איתו.

הוא יכול להיות מאמין, אבל אני מניחה שזה אפילו יעצבן אותי קצת אם הדת תהייה מרכיב כל כך חשוב בחיים שלו.

תמיד אומרים שלפעמים המציאות שונה ממה שחושבים.

אני יכולה לחשוב שמישהו דתי לא יתאים לי, ואולי בסוף אני אמצא את עצמי עם מישהו כזה בסופו של דבר.

אבל אני חושבת שעד היום הוכחתי שקשה לי אפילו לצאת עם דתיים.

יש לי ידידים דתיים (ולהם שמורים תמיד הויכוחים על קיום אלוהים.) וגם התחילו איתי בעבר אנשים דתיים, אבל הם לא הצליחו למצוא חן בעיני במובן של בן זוג.

אני מרגישה צרת אופקים כשאני כותבת את זה, אבל בסופו של דבר, אנשים נוטים להתחבר יותר עם אנשיים שדומים להם.

בסופו של דבר, השיחה נגמרה בכך שאחי אמר שהוא לעולם לא יסכים לצאת עם מישהי שלא יהודיה וגם לא גרה בארץ. (השקפה קצת קיצונית, שאני בטוחה שהייתה משתנה אם היה יוצא לו לפגוש יהודיה מחו"ל.)

ואני אמרתי לו שאני אמשיך לאמץ את גישת ה-"הכל פתוח", למרות שזה כנראה לא נכון.

ככל שאני מתבגרת, אני מוצאת את עצמי נכבלת ביותר ויותר גבולות.

אבל זה כנראה בגלל שככה אני מאפשרת לעצמי למצוא דברים יותר נוחים ומוכרים.

בסדר, אז קהילת האתאיסטים בישראל מצומצמת... מאוד.

ואחת הסיבות שאני שונאת להגדיר את עצמי כאתאיסטית, היא בגלל הסטריאוטיפים שיש עליהם. סטריאוטיפים שרוב האתאיסטים הולכים אחריהם בעיניים עצומות.

אז בואו אני אזכיר לכם למה אומרים "רוב" ולא- "כל".

כשרות.

אני שומרת כשרות.

אבל רגע, בתור אתאיסטית, את לא אמורה לעשות את זה...לא?

בתור אתאיסטית אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני ניתקתי את עצמי מהדת כדי שלא יקשרו אליי כל מיני הגדרות שאני חייבת לבצע.

אני אוהבת לשמור כשרות - זה בריא וככה חינכו אותי - וככה אני אוהבת את זה.

בוז לדת.

זה בעיקר מכעיס אותי, בגלל שאני מכירה גם הרבה אתאיסטים שאוהבים את הדת. אני אישית מבינה בדת יותר מחצי מהדתיים שאני מכירה, שלא לדבר על כמות החילונים.

חשבתם במקרה שאולי בגלל שיש אתאיסטים שכל כך מבינים בדת וחקרו אותה כל כך לעומק, עד שהם מצאו אותה חסרת היגיון או לא מספקת ובגלל זה הם לא מאמינים?

לא. כי תמיד קיים המיתוס שאם אני אתאיסטית, אני שונאת את הדת.

כמו שציינתי בעבר בפוסט מסוים, יש את האתאיסטים שטוענים- "מה זה התנ"ך? איש משוגע החליט לכתוב ספר ואחרי אלפי שנים מיליונים סוגדים למה שהוא כתב."

אז לא, הדת זה לא משהו שמישהו אחד פשוט בדה. הדת התגבשה והתפתחה במשך שנים על גבי שנים. היא הייתה מועברת מדור לדור, הרבה לפני שהעלו אותה על כתב. הרבה אנשים חכמים חלקו את התובנות שלהם והעשירו את הדת. אם תחשבו על זה, בתקופת התנ"ך, היהדות הייתה דת שעודדה אריכות חיים, מבחינת המנהגים. נטילת ידיים, הפרדה בין בשר וחלב וכו', מאכלים כשרים (ולמשל העובדה שאסור לאכול בשר נע אלא צריך לבשל אותו), הם מנהגים מאוד היגיינים, שעזרו לאנשים להימנע ממגע מיותר עם חיידקים.

העובדה שכיום יש אנשים שמעוותים את החוקים, זה כבר נושא אחר לגמרי.

בכל מקרה, יש לי כבוד מאוד גדול לדת. ולא רק ליהדות. לאו דווקא רק לדתות מונותאיסטיות.

תמיכה בשמאל.

עכשיו זה סתם להתגרות באנשים בכוונה.

אני לא שמאלנית, אלא ימין מתון. (בדר"כ אני מעדיפה להגדיר את עצמי כמרכז, אבל כיום גם אנשים שמחשבים את עצמם מרכז, הם בעלי נטיות לשמאל ובגלל זה החלטתי למנוע אי הבנות ולקרוא לעצמי ימין מתון. מאוד מאוד מתון.)

אני מאמינה שהתקשורת שמאלנית ורודפת דתיים וחרדים, בזמן שהיא מפארת את הערבים.

אין לי שום דבר נגד ערבים, שאין להם שום דבר נגדי.

אני לא בעד שתי מדינות לשני עמים, בגלל שלפלסטינים יש מדינה - ירדן. בה הרוב פלסטינים. רק בגלל שירדן היא מדינה עם מעט ערים גדולות ומפותחות ורוב של כפרים עניים, זה לא מצדיק את הרצון לגזול חלק מהמדינה שלנו.

כל בן אדם שטוען שצריך לחלק את המדינה לשניים, לא יזכה לתמיכה מצידי.

כל בן אדם שטוען שצריכה להיות פה פלסטין במקום ישראל - לדעתי לא שייך למדינה.

כל בן אדם שטוען שזו צריכה להיות מדינה ללא דת, טועה לדעתי. זו מדינה יהודית והיא נועדה ליהודים.

אתאיסטים נגד דתיים\חרדים.

אני מודה שכנראה חרדים לא יאהבו את הרעיון שאני חייה פה, (למרות שיש לי כמה חברות חרדיות שלא שופטות אותי), אבל מעולם לא נתקלתי בדתי שהיה לו בעיה עם העובדה שאני מגדירה את עצמי כאתאיסטית.

החרדים הם מיעוט וגם בתוכם קיימים כל מיני זרמים. יש את הזרמים הקיצוניים, שעבורי שווי ערך לשמאל קיצוני.

אני בכללי נגד מדינת הלכה, בגלל שאני חושבת שמדינה כזו תפגע בדמוקרטיה. אבל אני לא נגד הדתיים עצמם. אני דוגלת במדינה שלנו כמו שהיא עכשיו.

בגלל שמישהו אתאיסט, אין לו מסורת.

אז לא.

אני אמנם לא מחשיבה את עצמי כיהודיה בדת, אבל אני כן מכירה במורשת היהודית שלי.

אני לא מתכחשת לה, אני לא זונחת אותה.

אני אוהבת לחגוג חלק מהחגים עם המשפחה, כי זה מה שעושה לי טוב.

אני לא עושה את זה למען האמונה, אני עושה את זה למען המשפחתיות.

אני צמה בכיפור לא בגלל שאני חייבת, אלא בגלל שזה מאתגר ונחמד לשבת עם כל החברים שגם צמים ולהעביר אחד לשני את הזמן.

אגב - המצב של האתאיסטים בארץ הוא לא רע בכלל.

אחרי שדיברתי עם אנשים מארה"ב, הבנתי כמה סובלנים בארץ כלפינו.

אבל החפירה הזו שייכת לפוסט בקישור הזה, ולא לפוסט הנוכחי.

אני יודעת שהמודעות בישראל לאתאיזם הוא נמוך, אבל זה לא אומר שמי שמגדיר את עצמו ככזה חייב ללכת בדרך שמגדירים לו.

כל הרעיון זה חופש.

ודבר אחרון - אלוהים.

אני לא מאמינה, מן הסתם. מעולם לא האמנתי.

וזה חבל לי.

אני זוכרת שבזמנים הקשים, כשהרגשתי שהכל מתמוטט סביבי, כל מה שרציתי זה רק להאמין שיש מישהו גדול יותר ששומר עליי. כל מה שהייתי צריכה זה לדעת שמשהו גדול ממני יעזור לי לצאת מזה ולחזור לעמוד על הרגליים.

אבל לא הייתי מסוגלת.

בזמנים כאלה הייתי חייבת להאמין רק בעצמי וברעיון שאין סיבה מיוחדת לכך שמשהו קורה.

הכל רנדומלי ביקום.

ואז אמרתי לעצמי - מה הסיכוי שהחיים שלי באמת לנצח ישארו כל כל נוראיים? מה הסיכוי ששום דבר לא ישתפר?

טוב, בשביל שהחיים שלי ילכו בצורה כל כך גרועה, צריך להיות משהו שישמור על העקביות במצב הרע שלי. זה גם כוח. תחתון ולא עליון, אבל כוח. וגם בזה אני לא מאמינה.

אוקיי, סטיתי מהנושא. זו הדרך שלי לעודד את עצמי בזמנים קשים. מסתבר שאני לא צריכה אלוהים.

אבל אני מעריכה את דמות האל וכל מי שמאמין בו.

בפעם האחרונה - שכל אחד יחייה לפי מה שהוא חושב לנכון.

כל עוד הוא לא יפגע באנשים אחרים בדרך...

(טוב, אני הרבה יותר רגועה עכשיו. פיו.)

ביי.

לא מזמן התחלתי לגלוש באתר שקוראים לו Reddit, וגם לפרסם שם כמה קומיקסים נחמדים שעשיתי...

הקומיקס הראשון שפרסמתי נקרא: "איך אמא שלי הגיבה כשאמרתי לה שאני אתאיסטית." והוא מספר על כמה שהיא הזדעזעה מהמחשבה על כך.

אז כמו שהחיים שלי נראים עכשיו, אמא שלי (וגם שאר המשפחה) לא אוהבת את הרעיון הזה, אבל בוחרת להדחיק את הבחירה שלי וככה חיה איתי בשלום..

אם להגיד את האמת, לא מפריע לי שזו הגישה שהיא נוקטת.

כשסיפרתי לחברים שאני אתאיסטית, זה לא הפריע להם. הם רק ניסו להבין מה גרם לי לאבד אמונה בכוח עליון (כמובן שאז אני מתחילה לספר להם שמעולם לא האמנתי בכוח עליון, גם בתור ילדה קטנה. כך שזה דיי ממצה את העניין.)

ואם להגיד את האמת, חוץ מטינה משפחתית, לא נתקלתי בבעיה בגלל שאני אתאיסטית.

מה שבאמת הפתיע אותי, היה כמות התגובות התומכות שקיבלתי מאנשים מחו"ל. תגובות קצת יותר מדי תומכות, למען האמת.

בהתחלה חשבתי שהם סתם נחמדים, אבל לאט לאט הבנתי שהם מנסים לנחם אותי, על כל מיני דברים שהם בעצמם היו צריכים לעבור. הם בעצם ראו את ה"בעיה" שלי כגדולה הרבה יותר ממה שהיא, בגלל מה שהם מכירים.

קישור לקומיקס, קישור לתגובות.

אני רוצה לדון על כמה תגובות שהשאירו לי...

התגובה הזו ללא ספק מכילה הרבה כעס וטינה... אם להגיד את האמת, אפילו קצת נרתעתי מהדרך שהוא תיאר את אמא שלי כנחותה ממני וכמישהי לא כל כך חכמה. אני לא מאמינה בזה בכלל.

אמא שלי היא אישה אינטלגנטית עם ראש על הכתפיים ואני מעריכה את הדעה שלה.

כמו שהגבתי לו- לאנשים מאמינים קשה להבין אנשים לא מאמינים ולהפך.

למשל לי כל הקונספט של האלוהות נשמע אבסורדי. אני לא יכולה להבין איך למישהו הוא נשמע הגיוני... אבל זה לא אומר שאני חכמה יותר או מבינה יותר.

כל אחד והדעה שלו.

הבעיה היא הניסיון של אמא שלי לגרום לי לחזור ולהאמין שוב במשהו שאני לא מסוגלת. זה אומר שהיא מקובעת. נכון. אבל לא טיפשה.

חינכו אותה להאמין במשהו ואני לא יכולה לצפות שהיא תשתנה. אבל אני בן אדם בוגר ואני יכולה להחליט בעצמי במה אני מאמינה וזו הסיבה שאני בכל זאת לא נכנעת לניסיונות השכנוע שלה.

תמיד ידעתי שהאמריקאים קצת מקובעים בכל מה שקשור באתאיזם, אבל מעולם לא חשבתי שהם לוקחים את זה כל כך רחוק.

התגובה הראשונה, שמספרת על כך שלהיות אתאיסטית בארה"ב זה קשה מאוד, והתגובה האחרונה, שמספרת על נידוי חברתי רק בגלל אתאיזם, השאירו אותי מזועזעת.

מעולם לא קרה שמישהו ניתק איתי את הקשר בגלל שאני לא מאמינה בדת.

אני לא יודעת אם זה אומר שבישראל יותר פתוחים לנושא, אני רק יודעת שבארה"ב מתייחסים לעניין בחומרה יתרה.

התגובה הזו בכלל הפתיעה אותי.

אוקיי, אמריקאים לא אוהבים אתאיסטים. אבל... הם גם נגד תורת האבולוציה?

בסדר, כן ידעתי שהימין הקיצוני בארה"ב מתנגד לגישה הזו, אבל... זה תמיד נשמע לי כל כך אבסורדי.

אצלנו בארץ, גם דתיים (אני לא לוקחת בחשבון חרדים, למרות שאני מכירה גם כמה חרדים שחושבים שהתורה של דרווין נכונה, אבל אני אניח שהרוב דווקא לא חושב ככה.) מאמינים באבולוציה לצד סיפור הבריאה, ככה שאני ממש מתקשה להבין איך זה לגדול במקום שיש אנשים שאשכרה מתכחשים לכך.

למה הכנסייה כל כך מפחדת מתורת האבולוציה? היא לאו דווקא סותרת את הסיפור התנכ"י. הרבה אנשים מסתכלים על האבולוציה כהסבר טכני לאיך שנוצר העולם, בלי לפגוע בקיום של אל.

למדתי משהו חשוב...

להיות אתאיסט באמריקה זה פשוט קשה. ולא הוגן.

אנחנו אוהבים להתלונן על המדינה, אבל הנה דבר אחד שבו אפשר להתגאות בו. רוב האנשים כאן לא ישנאו מישהו רק בגלל שהוא אתאיסט.

(אני מניחה שזה קשור בכך שיש במדינה גם אחוז לא מבוטל של מוסלמים ונוצרים.)

ועוד דבר...

לחיות במדינה שחלק לא מבוטל ממנה לא מאמין באבולוציה.. זה פשוט playing silly.

אני מקווה שהמצב שם ישתפר בקרוב.

האמת שרציתי להאריך את הפוסט, אבל... גאד, השעה ממש מאוחרת. אני עייפה.

לילה טוב עולם.

לילה טוב גם לכל האתאיסטים בארה"ב... תמשיכו לדבוק במה שאתם מאמינים.

ביי.