"תודה לאל שאני אתאיסט"

הייתה לי שיחה עם אחי לפני כמה ימים, שבאמת גרמה לי לחשוב על כל התפיסה שלי בנוגע לבני זוג בעלי אמונות שונות.

עד עכשיו הגישה שלי הייתה - לא משנה מי אתה (גבר, אישה,) או מה הדת שלך (אתאיסט, יהודי, נוצרי וכו'...) או מה ההשקפה הפוליטית שלך, ברגע שבאמת אוהבים מישהו, אפשר להתגבר על כל מכשול.

וכשזה מגיע לאהבה אמיתית, זה כנראה גם נכון.

אבל בשביל להגיע לאהבה אמיתית, צריך לעבור דרך מסוימת עם בן זוג...

הכל התחיל כשדיברנו על מגורים בחו"ל. סיפרתי לו שאני מתכננת לטוס לאירלנד לתקופה קצרה ואם המקום יתאים לציפיות שיש לי כבר עכשיו, אני  אולי אגור שם תקופה מסוימת. בכללי, אני מאוד אוהבת את אירופה ואת קנדה, כך שלחיות תקופה מסוימת בכל מיני ארצות שונות, תמיד היה שאיפה פנימית.

אני לא מגזימה ואומרת שאני אגור כל שנה במדינה אחרת, אבל אני ללא ספק אגור בעתיד במקום נוסף מלבד ישראל.

אני מתכננת בסופו של דבר לחזור לארץ, אבל כמו שאמרתי לאחי, אם אני אמצא בן זוג בחו"ל, אני לא יודעת מה אני אחליט בסוף.

במשפחה שלי תמיד הגיבו בביטול כשאמרתי דברים כאלה, בגלל שהם טענו שהסיכוי שאני אפגוש יהודי טוב בחו"ל לא גדול במיוחד. מאז שאני אתאיסטית, הטיעון הזה איבד כל משמעות.

אז אחי שאל אותי אם לא יפריע לי להיות עם מישהו קתולי.

"טוב, אני מניחה שזה קצת יפריע לי," אמרתי לו בכנות, אחרי כמה דקות של מחשבה.

הוא שאל אותי אם אני ארצה שהילדים שלי יגדלו כקתולים.

פעם התשובה הייתה ברורה לי יותר. "לא."

אני מאוד מכבדת את הנצרות וכמו שאני מציינת את  רוב החגים היהודים, אני גם מציינת את קריסטמס, בגלל החגיגיות.

אבל למרות שאני לא מגדירה את עצמי מבחינת דת כיהודיה, הלאום שלי תמיד ישאר יהודי.

"יש המון נוצרים חילוניים בימנו," אמרתי בסופו של עניין. "אני לא יודעת אם אני ארצה להיות עם מאמין הדוק."

ואז חזרנו ליהדות.

"אם תמצאי יהודי?"

טוב, הפעם לא נתקלתי בבעיה. כנראה בגלל שאני רגילה לארץ. רוב הסיכויים שאני בסופו של דבר אהיה עם יהודי. אבל בכל זאת...

"אני הייתי מעדיפה חילוני או אתאיסט." אמרתי.

אני לא חושבת שאוכל להסתדר עם בן זוג דתי ומחוזק. אולי אני אוכל, אבל זה נשמע לי הרבה פחות אטרקטיבי.

כשלמישהו אין זיקה חזקה לדת שלו, הרבה יותר פשוט להסתדר איתו.

הוא יכול להיות מאמין, אבל אני מניחה שזה אפילו יעצבן אותי קצת אם הדת תהייה מרכיב כל כך חשוב בחיים שלו.

תמיד אומרים שלפעמים המציאות שונה ממה שחושבים.

אני יכולה לחשוב שמישהו דתי לא יתאים לי, ואולי בסוף אני אמצא את עצמי עם מישהו כזה בסופו של דבר.

אבל אני חושבת שעד היום הוכחתי שקשה לי אפילו לצאת עם דתיים.

יש לי ידידים דתיים (ולהם שמורים תמיד הויכוחים על קיום אלוהים.) וגם התחילו איתי בעבר אנשים דתיים, אבל הם לא הצליחו למצוא חן בעיני במובן של בן זוג.

אני מרגישה צרת אופקים כשאני כותבת את זה, אבל בסופו של דבר, אנשים נוטים להתחבר יותר עם אנשיים שדומים להם.

בסופו של דבר, השיחה נגמרה בכך שאחי אמר שהוא לעולם לא יסכים לצאת עם מישהי שלא יהודיה וגם לא גרה בארץ. (השקפה קצת קיצונית, שאני בטוחה שהייתה משתנה אם היה יוצא לו לפגוש יהודיה מחו"ל.)

ואני אמרתי לו שאני אמשיך לאמץ את גישת ה-"הכל פתוח", למרות שזה כנראה לא נכון.

ככל שאני מתבגרת, אני מוצאת את עצמי נכבלת ביותר ויותר גבולות.

אבל זה כנראה בגלל שככה אני מאפשרת לעצמי למצוא דברים יותר נוחים ומוכרים.