"תודה לאל שאני אתאיסט"

בסדר, אז קהילת האתאיסטים בישראל מצומצמת... מאוד.

ואחת הסיבות שאני שונאת להגדיר את עצמי כאתאיסטית, היא בגלל הסטריאוטיפים שיש עליהם. סטריאוטיפים שרוב האתאיסטים הולכים אחריהם בעיניים עצומות.

אז בואו אני אזכיר לכם למה אומרים "רוב" ולא- "כל".

כשרות.

אני שומרת כשרות.

אבל רגע, בתור אתאיסטית, את לא אמורה לעשות את זה...לא?

בתור אתאיסטית אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני ניתקתי את עצמי מהדת כדי שלא יקשרו אליי כל מיני הגדרות שאני חייבת לבצע.

אני אוהבת לשמור כשרות - זה בריא וככה חינכו אותי - וככה אני אוהבת את זה.

בוז לדת.

זה בעיקר מכעיס אותי, בגלל שאני מכירה גם הרבה אתאיסטים שאוהבים את הדת. אני אישית מבינה בדת יותר מחצי מהדתיים שאני מכירה, שלא לדבר על כמות החילונים.

חשבתם במקרה שאולי בגלל שיש אתאיסטים שכל כך מבינים בדת וחקרו אותה כל כך לעומק, עד שהם מצאו אותה חסרת היגיון או לא מספקת ובגלל זה הם לא מאמינים?

לא. כי תמיד קיים המיתוס שאם אני אתאיסטית, אני שונאת את הדת.

כמו שציינתי בעבר בפוסט מסוים, יש את האתאיסטים שטוענים- "מה זה התנ"ך? איש משוגע החליט לכתוב ספר ואחרי אלפי שנים מיליונים סוגדים למה שהוא כתב."

אז לא, הדת זה לא משהו שמישהו אחד פשוט בדה. הדת התגבשה והתפתחה במשך שנים על גבי שנים. היא הייתה מועברת מדור לדור, הרבה לפני שהעלו אותה על כתב. הרבה אנשים חכמים חלקו את התובנות שלהם והעשירו את הדת. אם תחשבו על זה, בתקופת התנ"ך, היהדות הייתה דת שעודדה אריכות חיים, מבחינת המנהגים. נטילת ידיים, הפרדה בין בשר וחלב וכו', מאכלים כשרים (ולמשל העובדה שאסור לאכול בשר נע אלא צריך לבשל אותו), הם מנהגים מאוד היגיינים, שעזרו לאנשים להימנע ממגע מיותר עם חיידקים.

העובדה שכיום יש אנשים שמעוותים את החוקים, זה כבר נושא אחר לגמרי.

בכל מקרה, יש לי כבוד מאוד גדול לדת. ולא רק ליהדות. לאו דווקא רק לדתות מונותאיסטיות.

תמיכה בשמאל.

עכשיו זה סתם להתגרות באנשים בכוונה.

אני לא שמאלנית, אלא ימין מתון. (בדר"כ אני מעדיפה להגדיר את עצמי כמרכז, אבל כיום גם אנשים שמחשבים את עצמם מרכז, הם בעלי נטיות לשמאל ובגלל זה החלטתי למנוע אי הבנות ולקרוא לעצמי ימין מתון. מאוד מאוד מתון.)

אני מאמינה שהתקשורת שמאלנית ורודפת דתיים וחרדים, בזמן שהיא מפארת את הערבים.

אין לי שום דבר נגד ערבים, שאין להם שום דבר נגדי.

אני לא בעד שתי מדינות לשני עמים, בגלל שלפלסטינים יש מדינה - ירדן. בה הרוב פלסטינים. רק בגלל שירדן היא מדינה עם מעט ערים גדולות ומפותחות ורוב של כפרים עניים, זה לא מצדיק את הרצון לגזול חלק מהמדינה שלנו.

כל בן אדם שטוען שצריך לחלק את המדינה לשניים, לא יזכה לתמיכה מצידי.

כל בן אדם שטוען שצריכה להיות פה פלסטין במקום ישראל - לדעתי לא שייך למדינה.

כל בן אדם שטוען שזו צריכה להיות מדינה ללא דת, טועה לדעתי. זו מדינה יהודית והיא נועדה ליהודים.

אתאיסטים נגד דתיים\חרדים.

אני מודה שכנראה חרדים לא יאהבו את הרעיון שאני חייה פה, (למרות שיש לי כמה חברות חרדיות שלא שופטות אותי), אבל מעולם לא נתקלתי בדתי שהיה לו בעיה עם העובדה שאני מגדירה את עצמי כאתאיסטית.

החרדים הם מיעוט וגם בתוכם קיימים כל מיני זרמים. יש את הזרמים הקיצוניים, שעבורי שווי ערך לשמאל קיצוני.

אני בכללי נגד מדינת הלכה, בגלל שאני חושבת שמדינה כזו תפגע בדמוקרטיה. אבל אני לא נגד הדתיים עצמם. אני דוגלת במדינה שלנו כמו שהיא עכשיו.

בגלל שמישהו אתאיסט, אין לו מסורת.

אז לא.

אני אמנם לא מחשיבה את עצמי כיהודיה בדת, אבל אני כן מכירה במורשת היהודית שלי.

אני לא מתכחשת לה, אני לא זונחת אותה.

אני אוהבת לחגוג חלק מהחגים עם המשפחה, כי זה מה שעושה לי טוב.

אני לא עושה את זה למען האמונה, אני עושה את זה למען המשפחתיות.

אני צמה בכיפור לא בגלל שאני חייבת, אלא בגלל שזה מאתגר ונחמד לשבת עם כל החברים שגם צמים ולהעביר אחד לשני את הזמן.

אגב - המצב של האתאיסטים בארץ הוא לא רע בכלל.

אחרי שדיברתי עם אנשים מארה"ב, הבנתי כמה סובלנים בארץ כלפינו.

אבל החפירה הזו שייכת לפוסט בקישור הזה, ולא לפוסט הנוכחי.

אני יודעת שהמודעות בישראל לאתאיזם הוא נמוך, אבל זה לא אומר שמי שמגדיר את עצמו ככזה חייב ללכת בדרך שמגדירים לו.

כל הרעיון זה חופש.

ודבר אחרון - אלוהים.

אני לא מאמינה, מן הסתם. מעולם לא האמנתי.

וזה חבל לי.

אני זוכרת שבזמנים הקשים, כשהרגשתי שהכל מתמוטט סביבי, כל מה שרציתי זה רק להאמין שיש מישהו גדול יותר ששומר עליי. כל מה שהייתי צריכה זה לדעת שמשהו גדול ממני יעזור לי לצאת מזה ולחזור לעמוד על הרגליים.

אבל לא הייתי מסוגלת.

בזמנים כאלה הייתי חייבת להאמין רק בעצמי וברעיון שאין סיבה מיוחדת לכך שמשהו קורה.

הכל רנדומלי ביקום.

ואז אמרתי לעצמי - מה הסיכוי שהחיים שלי באמת לנצח ישארו כל כל נוראיים? מה הסיכוי ששום דבר לא ישתפר?

טוב, בשביל שהחיים שלי ילכו בצורה כל כך גרועה, צריך להיות משהו שישמור על העקביות במצב הרע שלי. זה גם כוח. תחתון ולא עליון, אבל כוח. וגם בזה אני לא מאמינה.

אוקיי, סטיתי מהנושא. זו הדרך שלי לעודד את עצמי בזמנים קשים. מסתבר שאני לא צריכה אלוהים.

אבל אני מעריכה את דמות האל וכל מי שמאמין בו.

בפעם האחרונה - שכל אחד יחייה לפי מה שהוא חושב לנכון.

כל עוד הוא לא יפגע באנשים אחרים בדרך...

(טוב, אני הרבה יותר רגועה עכשיו. פיו.)

ביי.