אז.. פרק 1! השקעתי בו הרבה מאוד. בדקתי קצת וגיליתי שאין מנויים. אממ.. אם אתם רוצים תעשו מנוי ותקבלו מחרותיים הצצה לפרק הבא :)
בקשר לעיצוב,אני יודע שהוא חרא.. אבל מפרק 4 עד פרק 10 תתכוננו לעיצוב שחבל"ז! קרדיט מיד כשיעלה. P: אחרי פרק 10 ישתנה העיצוב בהתאם לפרק..
וכן,אני יודע שהפרק קצר.. אבל לא נורא D: אז תהנו ^^

נשענתי על אדן החלון. בציפייה למצוא משהו לעשות חוץ מלהשתעמם.
וזה שוב קרה.. כמו כל יום נשמעו עוד צעקות מרעידות עולם מכיוון הסלון,קולות שבר ובכי זיעזעו את הבית. אחותי הקטנה –מישל- בת ה-7 דפקה על דלת חדרי. וידעתי שזו היא,תמיד ידעתי שזו היא. הנעימות בה היא דופקת. וקריאת העצב מפחד שההורים יתגרשו.

הכנסתי אותה וכולה היתה דמעות. דמעה אחת זלגה לה ולא נעלמה. ונכנסה לתוך ליבה הקטין. היא רצה אליי וחיבקה אותי. בקול חלוש ומפוחד אמרה "ראיתי את זה.. החיזיון עומד להתגשם".
~~~מישל הייתה בעלת כוח מיוחד-לראות את העתיד. בלידה בדקו את זה וזה לא בעיה. זו מתנה שקיבלה,שינוי בד.נ.א. ~~~
"אל תדאגי,אני תמיד ישאר לצידך. אם אמא ואבא יפרדו או לא תמיד יהיה לך אותי.", אמרתי לה כדי שתרגע. נשקתי לה בלחי וראשה סובב אליי. התחבקנו חיבוק אחים והיא מיהרה לנגב את דמעותיה. השכבתי אותה על הספה שלי והדלקתי לה שתראה פיניאס ופרב... וכמו שמישל ערה ולא רוצה ללכת לישון, כך היא גם נרדמת בדקה, ובבוקר? לא מתעוררת.
ישבתי על הכסא שליד המחשב. שיחקתי קצת במחשב והצעקות לאט לאט התגברו. ניסיתי להנמיך את הרמקולים.. אבל צעקות של הורים אף פעם לא ירגעו. אחרי 5 דקות של משחק הסתכלתי על מישל והרגשתי כאב ראש. כנראה מהצעקות. הזזתי קצת את מישל כדי שיהיה לי מקום ושכבתי. נרדמתי.וחלמתי חלום. ראיתי את מישל. היא החזיקה את הדובי שלה-ברי ואמרה: "דילן,תעזור לי. תעצור את הצעקות של אמא ואבא. אני לא יכולה יותר!" התקרבתי אל מישל,החזקתי לה את הידיים ואמרתי "אל תדאגי,אני יעשה הכול!". ואז. נפער חור באמצע החלום ומישל התחילה להשאב לתוכו. החזקתי אותה חזק אבל כנראה פרשתי יותר מדי מוקדם מחוג משיכות ואחיזות. מישל נסחפה לחור והוא נסגר. וכמו בבית קולנוע נפתח מסך ענק ושם הוקרן סירטון בן 5 דקות. וכשהוא נגמר,מישל לא חזרה.
תוך כמה שניות התעוררתי וכולי מתנשם. "זה קורה בדיוק עוד שבוע. לא יכול להיות!"

כולי מתנשם ומפחד ואז שמתי לב למשהו מוזר... הצעקות,אלו שהשכנים לפני רגע זרקו על המרפסת שלנו ביצים בגללם, הופסקו וכל הבית היה שקט. צעדים שקטים נשמעו מכיוון חדר ההורים. פתחתי את דלת חדרי ולאט לאט,על קצות האצבעות התקרבתי. לא ידעתי מה אני עומד לראות... אבל אז שמתי לב מה אני לא יכול לראות. "אמא?.. אבא?... אתם פה?..." הצעדים המשיכו להשמע באוזני. יצאתי מחדר ההורים בשקט,בשקט. קולות הצעדים התחזקו. "מי פה?" צעקתי.
אני לא ילד פחדן. אבל זה בגלל שלא היה לי ממה לפחד.. אבל אז הבנתי שכן.. אני ילד פחדן,מניאק ולוזר. רצתי לכיוון חדרי כשכולי מתנשם. "דילן? איך הפסקת את הצעקות של אמא ואבא?" מישל אמרה כמעט תוך שינה. דקה של שקט ומישל קמה בשניות. "מה קרה?"
"תישארי פה.." אמרתי לה.

"אני רוצה לדעת מה קרה אבל!" היא ענתה לי.
"מסוכן מאוד אם תלכי,אני בעצמי לא יודע מה קרה!" הזהרתי אותה.
"בבקשה" היא אמרה בפאפי פייס. איך אפשר להכנע לפנים המתוקות האלה שלה?!
אבל מה לעשות שכדי להמשיך לראות יום יום את המאמי פייס האלה צריכים כן להכנע לדברים הקשים מכל?!
"לא!!" צעקתי עליה.
דמעה אחת זלגה על לחייה ומהר היא התכסתה בשמיכה,וכיסתה את ראשה........ השמעתי קול אנחה ויצאתי מהחדר שוב.

לאט לאט התקרבתי לכיוון חדר העבודה. וראיתי אותם. אמא ואבא היו קשורים לפינת החדר. הפה סגור,הידיים קשורות והרגליים מודבקות לגלגל השולחן. ומתוך השירותים.. יצא לו בנאדם נמוך קומה כשעל ראשו כובע שודדים ובידו שק כסף.. ובידו השנייה שק שמפו.. (?!) ובכיס גם רובה קטן..
פניו התעוותו כשראה אותי. והכול קרה מהר מדי ומסובך.. הייתי צריך להחליט האם להשאיר את אמא ואבא בחדר ולברוח,או לשחרר אותם ולעכב את הגנב.
את מה שעשיתי לא עשיתי בכוונה. הלב הכריח אותי.. אבל אולי זה כדי לנקום באמא ואבא על כל המריבות?
יצאתי מהחדר ורצתי בכל כוחותיי. הגנב רדף אחרי. הסתובבנו בכל הבית,עברנו בשירותים,בחדר ההורים,שמטבח ובסלון עד שלבסוף הגעתי לדלת הכניסה.
סובבתי את המפתח,והגנב התקרב אליי. ובשנייה האחרונה הדלת כמו נפתחה מעצמה, ומתחת למשקוף.. ההפך הגמור מהגנב השני עמד בחור גבוה קומה כשבידו רובה ענק. כיוון אותו לראשי ואמר "תגיד לי איפה הכסף או שלא תזכה לראות את הורייך משלימים!"




פרק הבא יהיה ממש מרגש! תתכוננו לפרק אימה בחלקו.. מצחיק ודרמטי בשאר חלקיו.
אא כן.. תגובה לא תזיק   ^^