אשת חיל מי ימצא

אני וש' ביחד כבר 6 שנים.

הוא בכלל אמור היה להיות הריבאונד שלי, אחרי קשר של 4 שנים די מיותרות, עם בחור חמוד ונחמד שפגשתי בנקודה בחיים שבה כל מה שרציתי הוא מישהו חמוד ונחמד שיאהב אותי ולא רק ירצה לזיין אותי. ומצאתי את עצמי מתפשרת בערך על כל היתר.

ואז פגשתי את ש'. והסכמתי לצאת איתו, ופגישה אחת הובילה לשנייה, ולשלישית, ולביקורים אצל ההורים, ולמגורים משותפים, וחתול, וחשבון בנק מאוחד, וגם קצת לשעמום.

להתחתן לא הסכמתי, בנימוקים שונים ומגוונים, החל בהתנגדות למוסד הנישואין הרבני, דרך האבסורד אליו הגיעו הפקות החתונות בישראל, וכלה בהעדר מימון כספי ראוי לאירוע. כולם נכונים ועל כולם היה אפשר להתגבר לו ממש רציתי.

והחיים בסדר. אנחנו כמעט אף פעם לא רבים, כי אין לנו על מה. ש' הוא בחור מאד מאד נוח, ונחמד, ש"זורם" איתי בכל מה שאני רוצה. אין לנו גם סיבה לריב על ענייני חמות וגיסות ושאר ירקות, מכיוון שהוא הבהיר היטב לכולי עלמא שאני במקום הראשון, ואני נפלאה, ומי שסבור אחרת יסתבך איתו. אין גם ילדים כך שגם בגזרה הזו שקט.

והרי אחרי 6 שנים של זוגיות זה טבעי שמרגישים פחות. נגמרת ההתאהבות, וכל השיט הזה.

ועכשיו צריך לעבוד על הזוגיות. והנה בדיוק הבעיה. אני לא יודעת לעבוד על הזוגיות. ובעיקר ממש לא בא לי לעבוד על הזוגיות. יש לי מספיק עבודה בחיים, תודה.

לעבוד על הזוגיות נשמע לי גם קצת כמו לעבוד על עצמי להסכים להמשיך בזוגיות שכבר לא מספיקה לי, מסיבות שבינן לבין זוגיות אין שום דבר. ובא לי להתאהב מחדש, ולהיות נאהבת. בא לי את הפרפרים, והחיזור, והכיבוש. והכי בא לי לעשות סקס עם מישהו חדש.

ובהתאמה מופלאה לתחושות האלה, אני מוצאת את עצמי בשנה האחרונה מתאהבת באחרים. כאילו העולם היה ריק מאנשים מעניינים ומושכים במשך 5 שנים ופתאום הם צצים ומופיעים בכל פינה. וכל זה, הוא הקדמה, אולי הכרחית, לסיפור שלי עם י'.

ועל כך בהמשך, ומיד לאחר שאמצא לו כינוי הולם. מתחיל להיראות פה כמו ישיבת צוות בשב"כ.

שבועות היה פחות או יותר כמו שפינטזתי בפוסט הקודם

(מינוס הסקס כמו בשנה הראשונה. היה סקס כמו במציאות היומיומית. אה וגם מינוס הלהבריז מההורים).

ואז תיקתקתי את יום חמישי ובסיומו נפגשתי עם חברת נפש אהובה, ששמחת החיים שלה יכולה להחזיק

את שתינו ביחד בקלות ונשאר עוד קצת.

וביום שישי התבטל אירוע שהייתי צריכה להשתתף בו ובספונטאניות יצאתי למצעד.

והיה יום מהמם. ששכחתי כבר שיכולים להיות מסוגו.

note to self - להיות יותר ספונטאנית. ספונטאניות בדרך כלל גורמת לי לחרדה. משהו שם באיבוד השליטה

לא כל כך מסתדר לי, ואני בד"כ עסוקה בלכעוס על השינוי במקום לראות את האפשרויות האחרות שטמונות בו.

אך לא הפעם. הפעם יצאתי למצעד למרות שהיה חם ודביק, ונשארתי בו למרות שבהתחלה היה עמוס מאד (וחם ודביק),

ונכנסתי למים למרות שלא היה לי בגד ים, וחזרתי הביתה בערב עמוסה בחוויות, שיכורה כלוט, ומאושרת.

(על י', ועל חלקו באושר יסופר בהמשך)

__________________________________________________________________________

ועכשיו מה?

עכשיו בחזרה לעבודה. ואין חופש הנראה באופק. אבל יש תובנה חדשה וניסיון חדש. המאמנת שלי הציעה שבחודש הקרוב אנסה לצאת מהעבודה לכל המאוחר ב - 7 בערב, ושככל שלא אעמוד בכך, אתקשר אליה להסביר מדוע.

(ביום חמישי עמדתי במשימהבכבוד. אתמול ציפצפתי על כל העניין ויצאתי ב 9 וחצי. ולא התקשרתי אליה. אני לא כל כך בנויה לזה. אולי אנהל כאן יומן יציאה מהעבודה? יומני היקר השלום והברכה. היום לא הצלחתי לצאת ב 7 מהעבודה. אני לא יעילה בשיט, יצאתי לשמונתאלפים הפסקות סיגריה, חרשתי על כל הפורומים, לא הצלחתי לכתוב שומדבר שאפשר להגיש אותו ובכל זאת נתקעתי כאן כל היום).

הרעיון הזה, והתגובה הקשה שהיתה לי אליו, הובילו אותי למחשבה שאני מכורה לעבודה.

תמיד כאשר שמעתי על מכורים לעבודה זה התקשר אצלי בראש לאהבה לעבודה. ופתאום נפל לי האסימון

שבהחלט יש אפשרות שכמה שאני לא אוהבת את העבודה שלי, עדיין, זה נכון גם לגבי.

אישיות התמכרותית - יש. רצון בלתי נשלט להיות הכי טובה ושיגידו לי את זה - יש.

נכונות לוותר על חיים אישיים מכל סוג כדי להשיג את המטרות דלעיל - יש.

____________________________________________________________________________

 כאן צריך היה לבוא ג'ון לנון, במשחקי המחשבה. אי אפשר מהמשרד. נו שויין.