http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601תמיד תמיד אני מחפשת את אהובי גם כשיש לי אני מחפשת אותו (אגי משעול) heCopyright 2019 מיס ביהייב. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13641893<div align="right" dir="rtl">כל חודש כשאני מקבלת אני מרגישה שהגעתי לצומת. וכל חודש אני לוקחת ימינה ימינה וימינה.</div>Mon, 21 Jan 2013 12:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13641893http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13641893http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13630407<div align="right" dir="rtl">אז הנה ההבדל בין איך שהייתי פעם, לבין עכשיו. הפעם כשהרגשתי אבודה (לא בדיכאון! פשוט אבודה) אז עשיתי צעד של החזרת שליטה. כלומר, זה לא שזה היה כזה מתוכנן, שאמרתי לעצמי, מה אפשר לעשות כדי לצאת מהתחושה שאת נמצאת בה? וזה לא שעניתי לעצמי - את חייבת לעשות צעד שיחזיר לך את השליטה בחיים. או לפחות יהיה צעד בכיוון. ממש לא. אבל בדיעבד אני לגמרי רואה את זה ככה. והצעד הוא להפסיק (שוב) לעשן. כתבתי פה כבר כמה פעמים על סיגריות אני חושבת. הן תמיד בסביבה בשבילי. תמיד ידעתי שאעשן, ומהצבא באמת עישנתי מלא. ניסיתי לראשונה להפסיק בסביבות גיל 23 - וגם הצלחתי לשלוש שנים בערך, ומאז גם לא חזרתי אף פעם לכמויות של לפני ההפסקה, אבל חזרתי. ושוב הפסקתי ושוב חזרתי ואני מתעסקת בזה המון. קודם כל כי זה משהו שאני מסתירה בעיקרון מההורים. כן כן, אישה בגילי. אבל ככה זה. וחוץ מזה, הפחד ממחלות כמובן. שהוא לעולם לא סיבה למעשנים להפסיק לעשן, אבל הוא יופי של סיבה לפחד ולהתעסק בפחד הזה. ואז לצאת לעשן סיגריה כדי לשכוח ממנו:-). וכמה שש' שונא את זה. מתעב את הריח, את המראה שלי מעשנת, את כל מה שקשור בזה. והתחושה שהן מנהלות אותי. שאנ</div>Sat, 12 Jan 2013 09:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13630407http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13630407http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13625771<div align="right" dir="rtl">על מי אני עובדת? אני לגמרי אבודה.</div>Tue, 08 Jan 2013 20:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13625771http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13625771http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13619982<div align="right" dir="rtl">אז לפעמים אני עדיין אבודה.הציפרלקס מגן עלי מפני המחשבות ביום יום. אבל לפעמים אני מצליחה לחדור דרכו.לעשות לעצמי מספיק נזק עד שאני מרגישה מבעד לו.ואז אני לא כל כך מבינה למה התגעגעתי? עדיף לא להרגיש.</div>Fri, 04 Jan 2013 15:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13619982http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13619982http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13591984<div align="right" dir="rtl">מוזר העניין הזה עם ההריון. כשהייתי נערה ונקרע לי קונדום באמצע סקס (האפיזודה המופלאה קרתה פעמים!), הייתי משוכנעת שאני בהריון. בכלל לא ניסיתי לחשוב על כמה זמן עבר מאז המחזור ומה הסיכוי שבאמת היה ביוץ ויהיה הריון - פשוט הלכתי לרופא נשים, שגם הוא מצדו לא שאל אותי שום דבר על תאריכים (או אולי כן?), אלא נתן לי כדורים לקחת (טרום עידן הפוסטינור, אין לי מושג במה דובר). אין לי טענות חלילה לפרוצדורה הזו, כי אני מבינה שאי אפשר באמת לדעת וממש לא התכוונתי להיות אמא בתיכון - העניין הוא שהיה ברור שזה יקרה. שסקס בלי קונדום =הריון. אחרי פעמים כאלה כבר התחלתי לקחת גלולות, ומאז סוגיית ההריון נזנחה ליותר מעשור. בשלב מסוים היתה חברה, ואח"כ עוד אחת, שהפכו לאימהות, וזה היה נראה לי מופלא ודמיוני וקשור אליי בערך כמו שקשור אלי מזג האוויר באנטרטיקה. ואז גיל 30 התחיל להתקרב, והפייסבוק התחיל להתמלא בתינוקות מחייכים בפרופיל של הנשים שלמדו איתי בבית הספר. ואז בפרופיל של כאלה שלמדו עם אחותי הקטנה. אבל עדיין זה לא היה קשור אליי. בלי או עם קשר, החברות האמהות פינו את מקומן לאלא שלא, שנמצאות איתי באותו מצב, כל אחת מסי</div>Fri, 14 Dec 2012 09:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13591984http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13591984http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13534438<div align="right" dir="rtl">אז מה צריך לעשות בשביל להיכנס להריון? מלבד המובן מאליו?בשביל מישהי שלא עשתה בדיקות דם מאז גיל 17, צריך קודם כל לעשות בדיקות דם.כתבתי כאן כמה אני מפחדת מהבדיקות. כשהייתי צריכה להסביר את הפחד הזה לאחרים הייתי משתמשת בדימויים שלקוחים מעולמות פוביה אחרים, מוכרים יותר. שזה כמו לבקש ממישהי שיש להקלאוסטרופוביהלהיכנס לבור קטן וחשוך. או ממי שמפחד מגבהים לעמוד על המעקה בקומה העליונה של בניין בן 100 קומות. הסברתי שהמחשבה על ביצוע הבדיקה נראית לי כל כך בלתי אפשרית, שאני לא יודעת איך לגשר על הפער בין הרצון לבצע אותה לבין הביצוע במציאות.וככה חייתי 10 שנים. עם ידיעה ברורה וודאית שאני חולה במשהו נוראי, שאני לא אוכל להתמודד איתו - או בעצם - עם הידיעה על קיומו, ולכן עדיף בכלל לא לבדוק. אם יש משפט שלא האמנתי בו בעשור האחרון הוא שידע=כוח.במהלך הדרך, במיוחד בשנה האחרונה, קבעתי כבר מספר פעמים תור לבדיקת דם והברזתי ברגע האחרון. פשוט לא הייתי מסוגלת. תמיד ידעתי שמה שיוביל אותי להתמודדות חזיתית עם הפחד הזה הוא נושאההיריון. שזה עניין די מדהים בפני עצמו. שגם בתוך המוח המעוות והחרד שלי, שמעדיף את אי הידיעה, למרות</div>Thu, 01 Nov 2012 17:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13534438http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13534438http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13523849<div align="right" dir="rtl">אני רוצה לכתוב על סוף השבוע באשראם על איך זה לא לבכות 8 חודשים בגלל הציפרלקס ואז להתרגש מספיק (משמחה ואהבה) בשביל כן ועל זה שאני חושבת שאני רוצה להיות אמא, ממש עכשיו, וברצינות ומה אני צריכה לעשות בשביל זה וכמה אני מפחדת ועל זה שטוב לי בעבודה ועל זה שסבתא שלי רוצה למות ועל זה שאני רוצה להיות בשביל אמא שלי ולא יודעת איך אבל קצת קשה לי לחזור מההפסקה הזו בכתיבה. אז בינתים שיניתי את הציטוט שמופיע למעלה, אבל אחזור בקרוב. </div>Wed, 24 Oct 2012 19:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13523849http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13523849http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13438430<div align="right" dir="rtl">העניין הוא כזה: אני קוראת עכשיו את הטרילוגיה האירוטית המדוברת fifty shades of grey. למי שלא בעניינים, מדובר ברומן, אירוטי כאמור, שמספר את סיפור אהבתם של כריסטיאן, איש עסקים מוצלח ומתוסבך (fifty shades of fucked up) ואנה, אישה צעירה שהרגע סיימה את הלימודים ומתאהבת בו עד מעל לראש. עד כאן הכל סבבה, אלא שכריסטיאן, לפחות עד שפגש את אנה, ידע לקיים רק מערכות יחסים של שולט ונשלטת, ולמעשה רואה את עצמו כסדיסט. לא ארחיב יותר מדי בפרטים, גם כדי לא לכתוב בטעות איזה ספוילר, אבל גם כי זה לא ממש משנה. העיקר הוא שהקריאה בספרעוררה אותי מבחינה מינית בצורה מדהימה.משהו בחוזק ובעצמה של כריסטיאן, יחד עם התיאורים המוצלחים של הסקס (הרב. מאד.) בספר, פשוט, אין מילה טובה יותר - מחרמנים. אבל זה ממש לא חייב להיות תיאור מפורט של סקס עצמתי כדי לרגש - מספיק, למשל, דיאלוג כזה: Does this mean you're going to make love to me tonight, Christian? No, Anastasia it doesn't. Firstly, I don't make love. I fuck… hard או מנהגו המרנין של כריסטיאן להודיע לאנה, בפירוט, מה הוא עומד לעשות. (רמז - אין מדובר בעב</div>Tue, 28 Aug 2012 15:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13438430http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13438430http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13401206<div align="right" dir="rtl"> כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב איך השתנו לי החיים בעקבות הציפרלקס, וכמה הכדור הקטן הזה מופלא. אבל הרבה יותר מעניין זה שלפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לדיכאון. לפעמים מוזרה לי האישה הזו עם המצב רוח הטוב, והרצון בקרבה וחברה של אנשים. כלומר, אני עדיין מחזיקה בדעה פחות או יותר שלילית על עצמי, עדיין מפחדת מהעולם, ומעדיפה באופן כללי להימנע, אבל המצב רוח טוב, אין התקפי חרדה כמעט בכלל, ולפעמים אני אפילו מסוגלת לאהוב את עצמי קצת, ולהניח לי פשוט לחיות בשקט. ואז כאילו מעבר למסך של השפעת הכדור, עולה הקול של הדיכאון שמבקש לחזור לביקור. קשה להסביר את זה במילים, אבל בא לי שיכאב לי. בא לי לבכות. בא לי להסתגר בחדר, במיטה בחושך ובמזגן ולא לרצות לעשות כלום. והיום הוא מן יום כזה. אז ניצלתי את האפשרות שיש לי לעבוד מהבית, ונשארתי בפיג'מה בבית. כדי שיהיה לי כמה שפחות מגע ותהיה כמה שפחות תקשורת עם אנשים. היום אני לא יכולה לסבול אותם. לא בא לי לבחור מה ללבוש, ולא בא לי לנסוע באוטובוס, ובטח לא בא לי להזיע ברגל. ולא בא לי לפגוש את החברים מהעבודה שאני מאד אוהבת אותם ואת חברתם. ולא בא לי על הסמול טוק,</div>Sun, 05 Aug 2012 12:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13401206http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13401206http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13367760<div align="right" dir="rtl">קרו המון דברים שרציתי לספר עליהם בתקופה האחרונה. רובם לא מרעישים. רציתי לכתוב על היחסים עם ש', ומה קרה בטיפול הזוגי (שננטש לעת עתה),ועל הרעיון שהיה לי להתפתחות בעבודה, בתקווה שתהיה יותר מאתגרת ויותר אתחבר אליה, ועל החופשה שבילינו בחו"ל, ולהבדיל, על הפלירט שאני מקיימת בשבועות האחרונים עם אחד האקסים שלי (זהו- אין יותר אקסים, מבטיחה), ועל זה שחברה טובה ואהובה סוף סוף חוזרת מחו"ל וכמה זה משמח. ובכלל, שהחיים לא רעים. אבל מה שמושיב אותי לכתוב בסופו של דבר, זה הרצון להתמודד עם מה שבאמת יושב לי על הלב. השנה הראשונה של הבלוג הוקדשה (בהצלחה!) בעיקר לקושי שלי בעבודה, ולהתמודדות עם הדיכאון. ועכשיו אני לא יכולה שלא לחשוב איך אני אולי כבר לא עצובה, אבל גם לא מתמודדת, למרות התקוות שהיו לי שהכדורים יאפשרו לי לראות הכל יותר בהיר, ולעשות. לעשות מה? משהו. כי החיים שלי היום הם ניסיון לא פוסק להיות מבסוטה. אבל בקטנה. לא לעבוד קשה מדי, בטח לא לסבול בעבודה, אבל מן הסתם במחיר של לא לעשות משהו באמת חשוב, או חדשני, או אמיץ. העיקר שיהיה לי נעים ונוח. ומעבר לזה, אני בעיקר מתעסקת בהנאות קטנ</div>Sun, 15 Jul 2012 22:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (מיס ביהייב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=729601&blogcode=13367760http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=729601&blog=13367760