אשת חיל מי ימצא

כתבתי בפוסט הראשון שהעלתי שא' חילק הזמנות לחתונה.

א' עובד איתי בשנתיים האחרונות ואנחנו חברים טובים וגם אני קצת התאהבתי בו.

מן התאהבות כזו שלא הרגשתי שהיא קורמת עור וגידים עד שהיא הייתה שם פתאום. והתחלתי לשים לב למה אני לובשת בבוקר, ולייחס המון משמעויות נסתרות לכל שיחה אגבית.

והיו המון מחשבות של מה היה אילו. אילו היינו נפגשים כששנינו רווקים.

מחשבות על איך כשצעירים מתאהבים ככה סתם במישהו מבית הספר או מהצופים או בצבא, ושאלו ההתאהבויות הכי טובות. כי יש משהו קצת מעושה או לא טבעי בלהתאהב במישהו שפוגשים בדייט או שמתחיל איתך איפשהו.

לכאורה יוצאים לעוד דייט ועוד דייט ובסוף מתאהבים, ולכאורה מה זה משנה איך הכרנו במבחן התוצאה - אבל זהו שיש הבדל.

כשקודם כל חברים ואין את הלחץ והציפיות והגיל וכל זה, ואת הרצון שכבר יסתדר עם הבנאדם הזה. ומחשבות על האם באמת יש מישהו שהוא האחד. ומה קורה אם פוגשים את האחד כשמאוחר מדי וכשזה לא מתאים.

וכמובן מחשבות על איך זה שהכי מתוק וכואב זה להתאהב במי שאי אפשר.

והמון מחשבות על ש'. שאני אוהבת ובחרתי לאהוב ואיתו אני חיה, ומה זה אומר עלי ועלינו שאני מחלקת מהלב שלי ככה גם לאחרים.

ואז ההזמנות לחתונה. והיום ההודעה על העזיבה. עצוב לי.

אני אוהבת משכחי מציאות. בגלל עבודתי (ובגלל שאני פחדנית) אני אוסרת על עצמי את אלו שאינם חוקיים

ומסתפקת בד"כ באלכוהול. יכולתי כמובן להתמכר להתעמלות אירובית במקום,

אומרים שיש לזה השפעה מצוינת על מצב הרוח, 

אבל בשלב הזה אני אותיר את ההתמכרות לספורט למשבר גיל ה- 40 ואשאר עם הבירה שלי. 

אני לא חושבת שאני מכורה (אני יכולה להפסיק מתי שרק ארצה!)

ולמעשה אני חושבת שבסטנדרטים אירופאים אני שתיינית חובבנית למדי. 

אבל, כידוע, אנחנו לא באירופה, וכאן פחות מקובל לראות נשים שותות בכמויות,

ובטח לא מתוך הנאה (כלומר, מקובל לראות נערות צעירות מאבדות את ההכרה מטקילה זולה,

ופחות לראות נשים מבוגרות יושבות על חצי ליטר בירה אחרי העבודה). 

ואבא שלי תמיד מודאג כשהוא הוא רואה אותי עם הכוס השנייה,

וש' אומר לי לפעמים שאני מזכירה לו את מג ראיין בסרט ההוא, 

ולפעמים אני חושבת מה אני אעשה 9 חודשים, בבוא העת,

ועונה לעצמי שאז לא יהיה אכפת לי כי אני אפסיק סוף סוף לחשוב רק על עצמי. 

ויהיו לי פרופורציות.