אשת חיל מי ימצא

בניגוד לאופן שבו הסתיים הפוסט הזה, פחות מיומיים אחרי אותו יום שבת, סבתא שלי חזרה לבית החולים, שכן בדיעבד הסתבר שהיא עברה אירוע מוחי.

מצבה היום לא מזהיר, היא שוחררה לשיקום במוסד גריאטרי, עם חצי גוף כמעט משותק, וכשהיא למעשה סיעודית.

המצב הזה עדיין מוגדר זמני, ויכול להיות שאחרי תקופת השיקום היא תשפר את התפקוד שלה ברמה מסוימת, אבל למיטב הבנתי, לא ביותר מדי.

אני לא רואה מצב שבו היא תחזור לאיך שהייתה לפני האירוע - מתפקדת לחלוטין, צלולה, קוראת המון, מבשלת, הולכת לחוגים, מחזיקה את הבית שלה, עצמאית. אין ספק שהמציאות שלה ושלנו השתנתה באופן בלתי הפיך. יצטרכו להימצא סידורי מגורים וטיפול, נצטרך לדאוג לה, לבריאותה, לבית שלה.

וזה כמובן קשה מאד. לה, ולכולנו, ובעיקר לילדיה, ובהם אמא שלי, שבהיותה פנסיונרית, רוב העול נופל עליה.

אבל, יחד עם זאת, קרו לי כמה דברים מעניינים בעקבות המצב החדש הזה.

כפי שציינה ובצדק, הפסיכולוגית שלי לשעבר, האופן שבו אני חיה את חיי, הוא בד"כ בהימנעות. מתוך חשש מכישלון, ממשהו רע, מזה שלא יאהבו אותי, שלא יחשבו שאני צודקת. והנה קרה המשהו הרע. אחד מני תרחישי זוועה רבים שעוברים לי בראש באופן כמעט יומיומי.

אבל אנחנו מתמודדים. המשפחה שלי ואני. כל אחד נותן את חלקו, ובנתיים, למרות שברור לי שזו רק ההתחלה, ועוד יהיו קשיים רבים, אנחנו מתמודדים יפה. ואני הייתי מסוגלת לנהל את הסיטואציה של לבוא לסבתא ולגלות שקרה לה משהו רע, והייתי מסוגלת לבוא לבית החולים, ולשבת שם שעות, ולראות את סבתא שלי שוכבת חלשה ומבולבלת, כועסת לעיתים, לא מסוגלת לזוז או לבטא את מחשבותיה בצלילות, והיה בי מספיק כוח כדי להכיל את זה, ולהציע נחמה לאמא שלי, לאחותי.

וזו מחשבה מחזקת. זו ידיעה, שאם וכאשר יקרו לי דברים רעים, אני אוכל להתמודד איתם.

ובאופן לא צפוי, שהזכרתי בקצרה באחת התגובות לפוסט הקודם, המצב הזה שיפר, לפחות קצת, את היחסים שלי עם אמא שלי. שאני לא יכולה שלא להעריך אותה על ההתמודדות שלה. אני מניחה שהיא עושה הרבה הצגה לכבודנו, כדי לא להקשות עלינו, ועדיין. אני רואה את הכוחות שלה, את המסירות שלה, יחד עם השמירה על פרופורציות ועל עצמה בתוך כל הסיפור הזה.

ואיכשהו אני מצליחה לשבור את מחסום השיחה שלי איתה, שבשנים האחרונות מצטמצמת בד"כ לשיחת חולין, ולדבר קצת יותר על דברים אמיתיים. על איך היא מרגישה, על מה יהיה, וגם על דברים ענייניים יותר של מה נעשה עם הבית, ואיפה סבתא תגור. אני חושבת שאני מצליחה לעזור.

יותר קל לי כשיש לי תפקיד. שצריך להיות המשענת.

לא יודעת, לפעמים אני רוצה לחפור קצת יותר לעומק בקשר שלי עם אמא שלי. אבל אין לי כל כך אומץ. אם למישהי כאן יצא לקרוא איזה ספר מומלץ על הנושא הזה, אשמח לקבל המלצה. אולי זו הזדמנות טובה.

אולי בכדור הקטן הלבן. ציפרלקס. שלושה וחצי שבועות היום. זה בדיוק הזמן שהוא אמור להתחיל באמת להשפיע. למרות שהשפעת הפלסיבו שלו

הורגשה אצלי ממש מהיום הראשון. כן, גם אני. בסמיכות משעשעת להתפוצצות הפרשה בבית האח הגדול (אבל אני הייתי קודם!).

המון זמן הרגשתי שאני מחליקה במדרון, כל הזמן מצטמצמת יותר ויותר בעולם הזה, מקטינה את החשיפה כדי להצליח להחזיק במה שיש. גנצו כתבה באחד הפוסטים שלה (או אולי הדיון התפתח בתגובות, לא זוכרת כבר) על זה שכל אחד חושב שהוא פסיכולוג. הזדהיתי עם הדיון הקטן שנוצר שם, אבל כאן גם אני קצת שיחקתי ברופאה. איבחנתי לעצמי דיכאון בגוגל. ועם האבחנה הלכתי לרופאת המשפחה, ואחרי התייפחות קצרה בחדרה, ומעבר על הסימפטומים, יצאתי עם המרשם. אני חושבת שהתאכזבתי קצת לגלות שזהו. ככה מאבחנים דיכאון. הייתי צריכה אישור לתחושות שלי ממקור מוסמך יותר, בתהליך יותר רציני. אישור שאני לא סתם מפונקת, או עצלנית, או פחדנית. שאני לא צריכה פשוט להתעשת אלא באמת זקוקה לעזרה.

אבל היום כשהלכתי אליה לביקורת, והיא פתחה את מסך המחשב ועברנו ביחד על הסימפטומים עליהם התלוננתי בתור הקודם, זה היה פתאום נורא ברור. כבר שלושה שבועות שלא שנאתי את עצמי. שלא חשבתי על מוות כדי להירדם בלילה. שלא הרגשתי שאין טעם לשום דבר. שלא התבאסתי לקום בבוקר. שהצלחתי יותר לתקשר עם אנשים (כולל ההורים!). שהגשתי את הסמינר. שחשבתי דברים טובים על עצמי. שהייתי קצת פטפטנית, הרבה יותר מצחיקה.

ברור לי שזה לא קסם שיפתור לי את כל הבעיות בחיים. אבל אני חושבת שאני מתחילה קצת להבחין בין מה שהוא באמת האופי שלי - לטוב ולרע, לבין מה שאפשר לשייך לדיכאון.

ש' אמר לי שאולי לא כדאי לספר על זה ליותר מדי אנשים, ואני מודה שזה קצת העציב אותי. ואני גם כמובן לא עומדת בזה. למי שקרוב אלי סיפרתי די מהר. ועכשיו לאנשים זרים באינטרנט. אבל אני מרגישה שזה אירוע מאד חשוב עבורי, ולא משהו שצריך להתבייש בו.

מאחר וכאמור ד"ר גוגל אנוכי, התעמקתי די הרבה גם בתופעות הלוואי. בנתיים לא נרשמו תופעות שאי אפשר לעמוד בהן, קצת בחילה שכבר נעלמה וכאבי ראש מזדמנים שאני לא יכולה בהכרח לשייך אותם לתרופה. אה - וירידה בחשק המיני. שזה מבאס. כלומר, זה לא שמקודם חיי המין שלי היו משהו להתפאר בו, אבל עכשיו אפילו אהבה עצמית לא מתחשקת לי כמו מקודם. אני גם חושבת שטיפה יותר קשה לי להגיע לאורגזמה, ושהיא יותר חלשה. אבל אני חייבת לציין שמבחינה מספרית האבחנות האלו לא מבוססות בשום קנה מידה מחקרי  כך שעוד לא אבדה תקוותנו.

מעבר לזה, קראתי הרבה, בעיקר בתגובות לכל מיני כתבות על נוגדי דיכאון, וגם בכל מיני בלוגים כאן, שהמשתמשים הרבה פעמים מתאכזבים לגלות ירידה כללית בעצמת הרגשות. טובים כרעים. אני חושבת שעוד מוקדם מבחינתי להחליט אם זה ככה גם אצלי, אבל בנתיים אני בדעה שאני מוכנה לשלם את המחיר הזה, כי עצמת הרגשות הרעים ותכיפותם הייתה משהו שאני לא מוכנה לחיות איתו. כמו שכתבתי כאן ברשימות בצד שמאל, לפני הרבה חודשים, תמיד רציתי להיות יותר אדישה. קראתי לזה לשים זין (ביטוי מכוער, אני יודעת). אבל התכוונתי שרציתי לגדל עור. ואם זו המשמעות של פחות להרגיש, אז זה בסדר גמור מבחינתי.