אשת חיל מי ימצא

ביום שבת בצהרים אנחנו בדרך כלל נוסעים לסבתא שלי. כל שבועיים, מאז שאני זוכרת את עצמי. מרחק של כ- 50 דקות נסיעה מבית ההורים. וכל שבועיים היא מכינה את אותו התפריט בדיוק:
כבד קצוץ, מרק עוף, קרפעלאך, תפוחי אדמה, עוף, שניצלים, קציצות ותבשיל אפונה וגזר. לקינוח אוכלים פירות, שסבתא שלי נוהגת להוציא אל השולחן מבעוד מועד, כלומר ישר אחרי המרק, למקרה שמישהו כבר רוצה.

היום הביקור קיבל תפנית מפתיעה. מסתבר שסבתא שלי לא הרגישה טוב, ונפלה כמה פעמים, אתמול והיום. ולא ממש אכלה או שתתה ביממה האחרונה, וסבלה מסחרחורות וחולשה. הנפילה האחרונה הייתה היום בבוקר, וממנה היא כבר לא הצליחה לקום. בדרך פלא, השכן שלה שמע את הקריאה שלה לעזרה, למרות שהיא הייתה חלשה מאד, ובחלק של החצר שבכלל נמצא בצד הרחוק מהבית שלו. והוא עזר לה להיכנס הביתה, והבת שלו ישבה איתה וחיכתה שנגיע. איכשהו סבתא שלי הצליחה לשכנע אותם לא לצלצל אלינו, "כי ממילא אנחנו מגיעים בצהרים", כך שהגענו היא פשוט שכבה במיטה, קצת מבולבלת, סובלת מכאבים, ודורשת מאיתנו להתיישב ולאכול כי מה היא תעשה עם כל האוכל שהיא הכינה.
מפה לשם תוך כמה דקות הזמנו אמבולנס, כי היה די ברור שהיא צריכה להיבדק, ולא היה נראה שכדאי להזיז אותה מהמיטה בצורה לא מקצועית. האמבולנס הגיע ממש מהר, תוך דקות ספורות, ולאחר כמה בדיקות קצרות פינה אותה לבית החולים.

הפתעה מספר שתיים הייתה בבית החולים. לשמחתי הרבה הפעם האחרונה שהייתי בבית חולים הייתה לפני יותר מ- 4 שנים כשחברה שלי ילדה, ואת הפעם שלפני כן אני בכלל לא זוכרת. כמו כולם אני ניזונה מהסיפורים בתקשורת על המצב המזעזע של בתי החולים בישראל, ועל כן הופתעתי לגלות חדר מיון שקט ונקי, וטיפול מהיר ויעיל של הצוות הרפואי.

עד ש

עד שהגיעה בחורה צעירה, לבושה בבגדים של עובדת אבטחה – דגמ"ח שחור וחולצת פולו כחולה, והתחילה לצעוק עלינו. מסתבר שהכללים של בית החולים מתירים נוכחות של מלווה אחד בלבד בחדר המיון. אני משוכנעת שהכללים האלו כתובים בכניסה למיון באותיות של קידוש לבנה, אלא שעם כל הדאגה והלחץ לא אני ולא אמא שלי שמנו לב. יתרה מזה, הצוות הרפואי של מד"א, שפינה את סבתא שלי לבית החולים, ניגשו אלינו והעניקו לכל אחת מאיתנו מדבקת זיהוי של מלווה, כנראה כי הם מכירים את הכללים, ולא רצו שנתחיל להתעסק בעניין הזה. בקיצור, לנו לא היה שמץ של מושג שאנחנו עושות משהו לא בסדר, ולמה הבחורה הזו כל כך כועסת.

ולא רק כועסת – כשהיא ראתה ששלתינו יש מדבקה של מלווה, היא האשימה אותנו – שימו לב – שגנבנו לה את המדבקות מהשולחן.
לא אלאה אתכן בהמשך האירועים, אבל בכל פעם שניסינו "להחליף משמרות" ליד סבתא שלי מיד הגיעה אותה שומרת, והתחילה לצעוק שמותר רק מלווה אחד. לא משנה שחדר המיון היה ריק למחצה, מנומנם ושקט, היא הסתובבה כמו נץ בין המיטות, על מנת לוודא שאין אף מבקר מיותר.

ברור לי כמובן ההגיון העומד מאחורי אותם כללים שהיא ביקשה להגן עליהם בחירוף נפש (גם אם אני לא בטוחה שלא יכולים להיות להם יוצאי דופן). וברור לי כמה אני לא מסוגלת לביקורת אובייקטיבית של הסיטואציה הזו.

עדיין, שתי מחשבות שמטרידות אותי מאז: מחשבה אחת לגבי אנושיות: לאיזה מצב של ריחוק רגשי, של שחיקה, ושל חוסר אכפתיות אפשר להגיע בגלל מגע יומיומי עם אנשים (ישראלים?) במצבי לחץ. הבחורה הזו הייתה בת עשרים ומשהו. לא יכול להיות שהיא עובדת בעבודה הזו יותר משנה או שנתיים. במקרה הממש קיצוני. ועדיין, לא הייתה בה שום אמפתיה אלינו. שום רצון להיות מסבירת פנים, אדיבה או רגישה.

מה שמוביל אותי למחשבה השנייה. שבעצם אין שום סיבה שתהיה לה אמפתיה. היא לא עובדת של בית החולים. היא לא מקבלת הכשרה של עובדים במוסדות רפואיים. אף אחד כנראה לא מבקש ממנה להיות רגישה או אמפתית. היא לא לובשת חלוק לבן, או כל סממן חיצוני שיזהה אותה עם בית החולים, ולכן גם מבחינה חיצונית היא לא מייצגת אותו. היא לא מחוייבת מבחינה אתית לשום מקצוע רפואי או פרא רפואי. היא עובדת קבלן, שמקבלת כנראה 20 ₪ לשעה, ושבאותה מידה יכולה הייתה לעמוד בכניסה לחניון או קניון. ואכן, זו המסקנה. שאין שום הבדל היום, כנראה, בשביל בית החולים, או משרד הבריאות, האם חולים ובני משפחותיהם יקבלו יחס של באים לחניון או של מטופלים.

לסבתא בנתיים שלום, השתחררה הביתה, ותמשיך את הבדיקות מחר. אבל ספק בעיני אם היא תוכל להמשיך לגור לבד.
עצוב לי.

את הפוסט הזה תכננתי לייחד לטוויטר וקורותי שם, אלא שמפאת אירוע משמח, הוא יידחה למועד מאוחר יותר.

אחותי הקטנה מתחתנת.

קוראותי הותיקות (עוד מעט הבלוג בן שנה!) אולי זוכרות שאני מאורסת די הרבה זמן. 4 שנים ו- 4 חודשים, ליתר דיוק. השאלה למה לא התחתנו היא שאלה שקשה לי מאד לתת עליה תשובה חד משמעית. אבל יכול להיות מעניין למנות לרגע את הסיבות שעלו במהלך השנים:

1. אני לא רוצה להתחתן בטקס דתי כדי לא לתת יד למוסד הרבנות בישראל, ולא להזקק למוסד הזה, חלילה, אם אתגרש.

2. מלחיץ אותי להיות במרכז של אירוע גדול בדמותו של אירוע החתונה, כפי שנהוג לחגוג בישראל בשנים האחרונות.

3. הפקת חתונה - גדולה כקטנה, מצריכה משאבים כלכליים שאין לנו. ההורים שלי יכולים, אולי, לכסות חצי מעלות של חתונה ממוצעת, אבל ההורים של ש' לא ישלימו את המחצית הנותרת, מה שלפי כל החישובים שערכנו יותיר אותנו בסופו של יום עם אפס מתנות ועם סכום נכבד לספוג מהחסכונות שאין לנו ממש.

4. הפקת החתונה תעורר מתחים וריבים משפחתיים ואולי אפילו ריבים ביני לבין ש' שאין לי כוח להתמודד איתם.

5 הצורך לעסוק בסעיפים 3+4 דלעיל בהקשר לחתונה מוציא לי את כל הרוח מהמפרשים.

6. אין לי זמן להפיק את האירוע (נכון לפחות למקום העבודה הקודם שלי).

7. אולי ש' הוא לא האדם שאני באמת רוצה להתחתן איתו?

8. למה צריך בכלל חתונה? מספיק שנהיה ביחד כל עוד טוב לנו. בשביל מי הטקס הזה? בשביל המשפחה? בשביל השיקים? כי אם כן - ראה סעיף 5 לעיל.

9. כי בטח לא יהיה מוצלח, ולא ירקדו, ואני לא אצליח לשחרר מהכל וגם להנות מכל העניין.

10. כי ההחלטה להתחתן סיפקה  לי את "גמירות הדעת" הדרושה לי לגבי הזוגיות שלנו, את אותה הצהרה, שלי ושלו, שאנחנו רוצים, לפחות בנתיים, להיות יחד. אני לא צריכה את הטקס.

ומה מנגד? למה כן?

1. כי ש' רוצה

2. כי צריך לחגוג אירועים משמחים כשיש.

3. בשביל ההזדמנות להיות כלה יפה.

4. כי אולי הטקס הזה יעזור לי "להתקדם" הלאה. להפסיק להרגיש כמו ילדה שלא צריכה להחליט עדיין מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.

5. כי לא צריך לעשות עניין גדול מכל דבר. אפשר לארגן מסיבה יפה לא גדולה מדי, לא מלחיצה מדי, לא יקרה מדי, רק עם אנשים שאני אוהבת.

6. כי בין לבין כל ההתלבטויות, אני כן בוחרת להיות עם ש'. כבר 7 שנים כמעט, ונראה שאנחנו צולחים את המהמורות והקשיים.

7. כי הרבה אנשים, שאת דעתם אני מעריכה, אמרו שיש הבדל, לטובה, בלהיות נשואים.

כך או כך, בשנים האחרונות רשימת הלא ניצחה. ואני רוב הזמן לא ממש חושבת על זה, אבל לפעמים כן. למשל כשהתחלתי לקחת את הכדורים, קיוויתי

שהם יפיחו בי איזו רוח קרב ויבוא לי לארגן חתונה. וכשעזבתי את מקום העבודה הקודם, קיוויתי שיתפנה לי זמן ואולי אז ארצה בחתונה.

אבל בנתיים עדיין לא.

ותמיד חשבתי ש"המבחן" האמיתי יהיה כשאחותי תודיע שהיא מתחתנת. שאם אז אחוש תחושה של החמצה, אז אדע שבכל זאת זה יותר חשוב לי ממה שחשבתי. והנה, זה הגיע. ומה הרגשתי? במסגרת מנעד הרגשות המוגבל שלי בימים אלה, אני חושבת שהרגשתי רק שמחה. אני אוהבת את בן הזוג שלה, וחושבת שיהיה להם טוב יחד. ואני פשוט שמחה בשבילם. ושמחה לקראת הארגונים של החתונה המתקרבת - שכל עוד היא לא שלי אני מאד מתרגשת לקחת בה חלק, ויעידו על כך שלל חברותי שבשמחה רבה לקחתי כל חלק שניתן לי בארגוני החתונה שלהן.

כן, אני מודה. אני אוהבת חתונות. רק לא את שלי.

ש' לעומת זאת לקח את זה הרבה יותר קשה. "אבל ילדים אנחנו נעשה לפניהם!" הייתה תגובתו המדוייקת. (we'll see about that)

עודדתי אותו שלהפך, זה רק יוריד מאיתנו את הלחץ (שלא קיים) לעשות חתונה גדולה, ואחרי שכל הבלאגן ייגמר נוכל, אם נרצה, לעשות לנו חתונה קטנה בחצר. אמרתי ולא ממש האמנתי לעצמי.

מה השורה התחתונה? אין לי מושג. הרי בניגוד לילדים, לא להתחתן זו החלטה לגמרי הפיכה. בכל עת שארצה, אוכל לעשות זאת. אולי לא בשנה הקרובה, או בטווח מסוים של ריחוק סביר מהחתונה של אחותי, אבל היי - היו לי 4 שנים להתחתן מתי שארצה, בטח לא דחוף לי לעשות את זה עכשיו.

ואולי לא אהיה יפה וצעירה בחתונתי כמו שהייתי יכולה להיות לו התחתנתי בגיל 28, ולכל החברים כבר יש ילדים ובייביסיטר על הראש - אבל אני הרי יודעת שכל זה לא ממש משנה. ובכל זאת ישר היה לי דחוף לכתוב את הפוסט הזה, שיכול להיקרא קצת כאילו אני אומרת שלא איכפת לי כשאיכפת לי מאד.

ואולי לכן יש תובנות אחרות?