אשת חיל מי ימצא

ביום שבת בצהרים אנחנו בדרך כלל נוסעים לסבתא שלי. כל שבועיים, מאז שאני זוכרת את עצמי. מרחק של כ- 50 דקות נסיעה מבית ההורים. וכל שבועיים היא מכינה את אותו התפריט בדיוק:
כבד קצוץ, מרק עוף, קרפעלאך, תפוחי אדמה, עוף, שניצלים, קציצות ותבשיל אפונה וגזר. לקינוח אוכלים פירות, שסבתא שלי נוהגת להוציא אל השולחן מבעוד מועד, כלומר ישר אחרי המרק, למקרה שמישהו כבר רוצה.

היום הביקור קיבל תפנית מפתיעה. מסתבר שסבתא שלי לא הרגישה טוב, ונפלה כמה פעמים, אתמול והיום. ולא ממש אכלה או שתתה ביממה האחרונה, וסבלה מסחרחורות וחולשה. הנפילה האחרונה הייתה היום בבוקר, וממנה היא כבר לא הצליחה לקום. בדרך פלא, השכן שלה שמע את הקריאה שלה לעזרה, למרות שהיא הייתה חלשה מאד, ובחלק של החצר שבכלל נמצא בצד הרחוק מהבית שלו. והוא עזר לה להיכנס הביתה, והבת שלו ישבה איתה וחיכתה שנגיע. איכשהו סבתא שלי הצליחה לשכנע אותם לא לצלצל אלינו, "כי ממילא אנחנו מגיעים בצהרים", כך שהגענו היא פשוט שכבה במיטה, קצת מבולבלת, סובלת מכאבים, ודורשת מאיתנו להתיישב ולאכול כי מה היא תעשה עם כל האוכל שהיא הכינה.
מפה לשם תוך כמה דקות הזמנו אמבולנס, כי היה די ברור שהיא צריכה להיבדק, ולא היה נראה שכדאי להזיז אותה מהמיטה בצורה לא מקצועית. האמבולנס הגיע ממש מהר, תוך דקות ספורות, ולאחר כמה בדיקות קצרות פינה אותה לבית החולים.

הפתעה מספר שתיים הייתה בבית החולים. לשמחתי הרבה הפעם האחרונה שהייתי בבית חולים הייתה לפני יותר מ- 4 שנים כשחברה שלי ילדה, ואת הפעם שלפני כן אני בכלל לא זוכרת. כמו כולם אני ניזונה מהסיפורים בתקשורת על המצב המזעזע של בתי החולים בישראל, ועל כן הופתעתי לגלות חדר מיון שקט ונקי, וטיפול מהיר ויעיל של הצוות הרפואי.

עד ש

עד שהגיעה בחורה צעירה, לבושה בבגדים של עובדת אבטחה – דגמ"ח שחור וחולצת פולו כחולה, והתחילה לצעוק עלינו. מסתבר שהכללים של בית החולים מתירים נוכחות של מלווה אחד בלבד בחדר המיון. אני משוכנעת שהכללים האלו כתובים בכניסה למיון באותיות של קידוש לבנה, אלא שעם כל הדאגה והלחץ לא אני ולא אמא שלי שמנו לב. יתרה מזה, הצוות הרפואי של מד"א, שפינה את סבתא שלי לבית החולים, ניגשו אלינו והעניקו לכל אחת מאיתנו מדבקת זיהוי של מלווה, כנראה כי הם מכירים את הכללים, ולא רצו שנתחיל להתעסק בעניין הזה. בקיצור, לנו לא היה שמץ של מושג שאנחנו עושות משהו לא בסדר, ולמה הבחורה הזו כל כך כועסת.

ולא רק כועסת – כשהיא ראתה ששלתינו יש מדבקה של מלווה, היא האשימה אותנו – שימו לב – שגנבנו לה את המדבקות מהשולחן.
לא אלאה אתכן בהמשך האירועים, אבל בכל פעם שניסינו "להחליף משמרות" ליד סבתא שלי מיד הגיעה אותה שומרת, והתחילה לצעוק שמותר רק מלווה אחד. לא משנה שחדר המיון היה ריק למחצה, מנומנם ושקט, היא הסתובבה כמו נץ בין המיטות, על מנת לוודא שאין אף מבקר מיותר.

ברור לי כמובן ההגיון העומד מאחורי אותם כללים שהיא ביקשה להגן עליהם בחירוף נפש (גם אם אני לא בטוחה שלא יכולים להיות להם יוצאי דופן). וברור לי כמה אני לא מסוגלת לביקורת אובייקטיבית של הסיטואציה הזו.

עדיין, שתי מחשבות שמטרידות אותי מאז: מחשבה אחת לגבי אנושיות: לאיזה מצב של ריחוק רגשי, של שחיקה, ושל חוסר אכפתיות אפשר להגיע בגלל מגע יומיומי עם אנשים (ישראלים?) במצבי לחץ. הבחורה הזו הייתה בת עשרים ומשהו. לא יכול להיות שהיא עובדת בעבודה הזו יותר משנה או שנתיים. במקרה הממש קיצוני. ועדיין, לא הייתה בה שום אמפתיה אלינו. שום רצון להיות מסבירת פנים, אדיבה או רגישה.

מה שמוביל אותי למחשבה השנייה. שבעצם אין שום סיבה שתהיה לה אמפתיה. היא לא עובדת של בית החולים. היא לא מקבלת הכשרה של עובדים במוסדות רפואיים. אף אחד כנראה לא מבקש ממנה להיות רגישה או אמפתית. היא לא לובשת חלוק לבן, או כל סממן חיצוני שיזהה אותה עם בית החולים, ולכן גם מבחינה חיצונית היא לא מייצגת אותו. היא לא מחוייבת מבחינה אתית לשום מקצוע רפואי או פרא רפואי. היא עובדת קבלן, שמקבלת כנראה 20 ₪ לשעה, ושבאותה מידה יכולה הייתה לעמוד בכניסה לחניון או קניון. ואכן, זו המסקנה. שאין שום הבדל היום, כנראה, בשביל בית החולים, או משרד הבריאות, האם חולים ובני משפחותיהם יקבלו יחס של באים לחניון או של מטופלים.

לסבתא בנתיים שלום, השתחררה הביתה, ותמשיך את הבדיקות מחר. אבל ספק בעיני אם היא תוכל להמשיך לגור לבד.
עצוב לי.