אשת חיל מי ימצא

כמו שכתבתי ממש בקצרה בפוסט הקודם, ש' ואני עומדים להתחיל בטיפול זוגי.

והאמת היא שדי פישלתי בהקשר הזה: בניגוד לכל מה שטיפול זוגי אמור להיות, החלטתי על הפנייה למטפלת לבד, בחרתי אותה לבד, וקבעתי לנו תור לבד.

רק אחרי כל זה, הודעתי לש' שהולכים לטיפול. אני מודה שלא יותר מדי ייחסתי חשיבות להתנהלות הזו תוך כדי הדברים. וזה לא כל כך מאפיין אותי. בד"כ אני הרבה יותר רגישה לרגשות של אחרים (רציתי לכתוב, בטח של ש', אבל אני בכלל לא בטוחה שאני באמת מספיק רגישה אליו, כבר הרבה זמן), והרבה יותר יודעת איך צריך להתנהל בתוך מערכת זוגית. ועדיין מצאתי את עצמי פועלת באופן חד צדדי שכזה.

התוצאה הייתה די קטסטרופאלית, בהתחלה. ש' הופתע לגמרי מהבשורה, ולקח אותה מאד מאד קשה. הוא ישר לקח את זה לכיוון של אני בטח רוצה להיפרד. וזרק לחלל האוויר כל מיני הערות פאסיב אגרסיב דרמה קוויניות (חייתי בבועה שהתנפצה וכד'). בהתחלה ניסיתי לעשות את מה שאני יודעת הכי טוב: לפייס אותו ולהגן על ההחלטה שלי בסגנון עורך דיני. אבל תוך כדי השיחה הבנתי שני דברים: הראשון, שמגיע לו לכעוס ולהיפגע, ולו בגלל האופן שבו עשיתי את המהלך, בלי לשתף אותו בכלום, אבל גם בגלל המהות של הדברים, וההבנה שלו שמשהו לא בסדר בינינו (גם אם אני הייתי בטוחה שהוא יודע היטב, או שלפחות היה צריך לדעת). השני – שאני לא צריכה לפייס אותו במובן שמוריד מהמהות של הדברים. כלומר, שזה בסדר להתנצל על כך שפעלתי בלי לשתף אותו, אבל שאני לא צריכה לנסות להקטין את מימדי הבעיה שאני רואה לגבי היחסים שלנו, על הדרך, כדי להרגיע אותו. לאור התובנות האלה, ואחרי שוידאתי שהוא מבין שכוונתי טובה ולא נובעת מהחלטה להיפרד, עזבתי אותו לנפשו.

למחרת בערב הכל כבר היה הרבה יותר טוב. הוא ביקש שנדבר, ולראשונה מזה חודשים, לדעתי, דיברנו שיחה פתוחה, מלב אל לב. אמנם לא חשפתי בפניו את כל המחשבות והלבטים שלי, בטח לא את עניין ההתאהבויות, אבל דיברנו על הקשיים, על ההתרחקות, על הסקס, ועוד כמה דברים ששכחתי. אחרי יומיים היה אפילו עוד יותר טוב - הוא אמר שהוא חשב על זה הרבה, ועשה רשימה של דברים שהוא צריך לעבוד עליהם (אבל לא הסכים להראות לי אותה). מסתבר שאחד הפריטים ברשימה היה להסתפר אצל ספר נורמאלי ולא אצל ספרית נשים קרובה לבית שלנו אליה הוא הולך כבר שנים. חמוד.

בכל השיחות שהיו לנו בכמה ימים האלה עלו עוד כל מיני דברים מעניינים. למשל שהוא חושב שהבלוג שלי בעייתי מבחינת הקשר שלנו. שמוזר לו שיש דברים שאסור לו לקרוא ולדעת, אבל אני חולקת אותם עם אנשים זרים באינטרנט. תובנה מעניינת נוספת – ומדויקת- שהייתה לו, היא שהערך שהכי חשוב לו בזוגיות היא תחושת המשפחתיות. ולי – הריגוש.

והעובדה שהוא הופתע. גם היא הייתה מעניינת. נורא מוזר לחשוב שהתחושות שאני מרגישה בקשר שלנו הן כל כך חד צדדיות (מצחיק, זו מן תמונת מראה של התהייה שלי מלפני כמה פוסטים, האם תחושה של התאהבות יכולה להיות חד צדדית. וגם כאן כמו שם, התשובה כנראה חיובית. שאפשר להרגיש מרוחקת, ולא מסופקת, בתוך קשר בו הצד השני משוכנע שהכל דבש). למרות שאם להיות מדויקת, הוא אמר שזה לא שהוא לא הרגיש שמשהו קורה לי, הוא פשוט הניח שזה יעבור. מתוך איזו נקודת מוצא שהקשר שלנו טוב, ואנחנו ביחד לתמיד, וכל היתר איכשהו יסתדר.

לא יודעת. אני מניחה שאני מרגישה איזו אופטימיות זהירה לגבי העתיד שלנו. למרות שאני קצת חוששת מהטיפול – מהדברים שאני אגיד, ומאלו שאשמע בחזרה. ומסכום הכסף השערורייתי שזה הולך לעלות לנו. אבל בעיקר – ממה יקרה אם זה לא יעבוד. אבל – כאמור – אופטימיות זהירה. לפחות עד למפגש הראשון.

ובחזית השנייה- תסכול. לא מצליחה לקרוא את הבחור. מצד אחד, אנחנו מבלים די הרבה שעות ביחד כל שבוע. בעבודה, וגם קצת אחרי. יצא שבשבוע האחרון היו לנו פעילויות משותפות אחרי העבודה. לא שיצאנו או משהו כזה, דברים שקשורים לעבודה, אבל לא מחייבים שנעשה אותם. למשל הפגנה שהלכנו אליה ביחד אחרי העבודה. מצד שני- הוא לא מדבר הרבה. היום אפילו הרגיש לי שהוא בהפגנתיות לא מדבר. לא עושה את המאמץ הכי קטן להתחיל שיחה, למשל כשאנחנו יוצאים יחד להפסקת סיגריה. מעדיף לעמוד בשתיקה, להסתכל הצידה, ולא להגיד כלום. בקיצור, שוב אני נכנסת לסרטים של למה הוא אמר את זה ולמה הוא לא אמר את ההוא. [אפילו עשיתי לו את מבחן הברך היום. שזה, אם לא ידוע לכן, המבחן הכי פתטי עלי אדמות. אבל אני כאן בשביל לחשוף את הפאתטיות של עצמי, כדי שאזכור ולא אשכח. אז קדימה, here goes: כל שתצטרכי למבחן הזה הוא בית קפה, שולחן, וזוג ברכיים. שלך, ושל הבחור שרגשותיו נעלמים ממך. בשלב הראשון, געי עם ברכך בברכו של הבחור. רצוי לעשות זאת תוך כדי תנועה כללית של הגוף – אגב הזזת התיק, או פניה אל המלצר. כעת שימי לב – האם הבחור מסיט את רגלו הצידה, או מותיר אותה במקום? (אם הוא מזיז –אל תתייאשי! יתכן מאד שהוא סבור שהדבר המנומס הוא להזיז את הרגל, מתוך מחשבה שנגעת בו בטעות. במקרה כזה, יתכן ולאחר שתעלה בו המחשבה שלא מדובר בטעות, הוא יבצע תזוזת רגל נגדית, ויחזיר את הברך למצב נגיעה). תוצאות המבחן הן כמובן אחת משתיים – או שהבחור משאיר (או מחזיר) את הרגל, ומכאן שהוא מעוניין בך, או שהוא מזיז את הרגל בטעות, ולכן צריך מבחן אחר כדי לגלות האם הוא מעוניין.]

 מכל מקום, אני עובדת על עצמי לנסות ולשחרר אותו. ולפעמים נדמה לי שאני קצת מצליחה. אבל בשביל זה הכי טוב היה אם הוא היה קצת מעוניין. האדישות הזו כל כך מושכת.