שוב מבואסת.
יום ראשון קשה לי תמיד. מרגישה שאני רודפת אחרי הזנב של עצמי עם העבודה, והלימודים
שפתאום הרימו את הראש (סמינר מקולל).
חיים בינוניים, לא מרגשים, צפויים, משמימים.
פלא שבא לי כל הזמן להיות מישהי אחרת. לו רק היה לי מושג מי, ולו רק היה לי אומץ לנסות להשיג את זה.
פשוט לא ברור לי, לפעמים, איך זה מספיק לכולם, ואם לא מספיק, איך כולם לא מתאבדים. ואם יש משהו אחר, איך אני לא יודעת עליו?
ילדים? זה העניין? פשוט הייתי צריכה ללדת?
_____________________________________________________________________________
לפעמים נדמה לי שהתחרפנתי יותר מהרגיל.
הייתי בהופעה בשבוע שעבר, של להקת עבר, לא משנה איזו. נקרא לה "היכן העולל", לצורך העניין.
פתאום באמצע ההופעה התחלתי לראות את אחד מחברי הלהקה. לראות במובן של לא יכולה להסיר ממנו את העינים. במובן של חבל שש' פה איתי אחרת הייתי הולכת לחכות ליד היציאה של הלהקה. במובן של חיפוש קשרים אפשריים ברשת ומקומות שניתן יהיה להיתקל בו בטעות.
כן. כן. בחורה (שלא לומר אישה) מיושבת לכאורה בדעתה, בעשור הרביעי לחייה, שנדלקת (אין מילה טובה מזו. צר לי), על גיטריסט מקשיש בהופעה.
הרי כשהייתי נערה לא הייתי כזו. מאיפה זה בא לי?
בחיי שאני לא מצליחה להבין אותי לפעמים.
כינוי:
מיס ביהייב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
