אשת חיל מי ימצא

1. הזדקנתי מאד. אין שום סיכוי שבעולם שהייתי יכולה לישון באוהל בשדרת רוטשילד, בטח לא בקיץ.

עד כדי כך זה נראה לי מופרך, שאני כל הזמן תוהה האם כל אותם אנשים באמת ישנים במאהל, או שמא יש שם כמה וכמה אוהלי דמי שנותרים ריקים בלילה. היום בבוקר כשנסעתי ליד המאהל היו כמה דמויות אומללות ומצ'וקמקות שנראו שהשכימו משינה, כך שנראה שלפחות חלקם מסוגלים לזה. כך שנראה שאני באמת מאד זקנה.

2. אין לי כל כך בעיה עם העדר המטרה המגובשת והחד משמעית של המחאה. זה הרי כל הקטע שלה. בהגדרה מחאה שכזו לא יכולה להיות מגובשת לגמרי, בעלת מטרות ויעדים ותוכנית חומש מפורטת. פעמים נדמה לי שרק בגלל שהמחאה החלה בסמוך למחאת הקוטג' הברורה והמוגדרת, כולם נזעקים ומייחלים למטרות ויעדים. זה גם נראה כמו קפיצת מדרגה שגדולה עלינו, מתחילים שכמותנו. כאילו, מה אתם קופצים כל כך מהר מקוטג' לצדק חברתי? תתקדמו קודם למחירי הפופקורן בבתי הקולנוע, משם למחירי המכוניות, ואז אולי תהיו כשירים למחאה חברתית אמיתית. אבל דווקא נחמד שיש חוסר שביעות רצון כללית מהכל. ככה אף אחד לא נותר מחוץ למחאה הפוטנציאלית, וכל גוף - פרטי או ממשלתי יכול לחשוב פעמיים האם כדאי לו להתעמר עוד קצת באזרחים, מחשש שיקום עליו העם. פעם זו בכלל לא הייתה אופציה.

3. הייתה אתמול תחושה של התרוממות רוח לצעוד עם ההמון לרחבת המוזיאון. אבל אז היה קטע מוזר. מכיוון שהיה לנו קצת חם וצפוף, וגם רציתי לראות את נחיל האנשים מתקדם, רצנו קדימה, וחיכינו ברחבה. ושם על הבמה ניסו המארגנים להלהיט את הקהל על מנת שיצעק בקול את ססמאות המאבק - אך ללא הצלחה מרובה.

לרגע היה נדמה שהאדישות המוכרת חזרה, ובאמת כפי שנטען נגד המפגינים, כולם רוצים בעצם לעשות פסטיבל בסבבה בשדירות רוטשילד, ולא מסוגלים למחות. או אולי שהעדר הקו מגובש למחאה גורם לכך שאנשים לא מוכנים לצעוק ססמאות שלא ברור להם מה הן אומרות והאם הם מאמינים בזה. אח"כ כשלגמריי התמלאה הרחבה זה קצת השתפר, ועדיין. למרות שתכלס, מהצד זה סתם היה נראה כמו התנגשות בין הקוליות המחייבת ובין ההתנהלות המצופה ממפגינים. למה בעצם אני לא צעקתי? אני לא באמת יודעת לענות על זה. אולי זה קשור לס' 1 לעיל.

4. מאד אהבתי את היוזמה לפיה רק נשים ידברו בהפגנה. למרות שהייתי יותר מבסוטה אם לא היו מכריזים על זה בכל מקום, אלא פשוט עושים את זה. בלי לדבר כל כך הרבה ולגרום לכל העניין להרגיש כמו אפליה מתקנת.

5. אני מודה שקצת התאכזבתי מהדברים של יוזמת המחאה, דפני ליף. היא הייתה חמודה והכל, אבל בשלב הזה הקהל ציפה, אני חושבת, ליותר. אז אולי היה מקום שהיא כן תשתמש בדף שהיא הכינה מראש.

6. הנקניקיה בפרנק אחרי שהכל נגמר הייתה מצויינת. במיוחד אהבתי את נחת הרוח שבה התנהלו עובדי המקום והלקוחות למרות העומס המטורף שהיה. אני רוצה להאמין שזה לפחות קצת קשור לכך שמדובר באנשים שחזרו הרגע מהפגנה שקוראת לצדק חברתי.