לפני כמה חודשים קראתי את הספר 'אלף שנים לחכות' של מיה טבת דיין. האמת המרה היא שקניתי אותו בגלל שחשבתי שהשם שלו מקסים, והתעלמתי מהאזהרה בדמות הסופרלטיב "אלף שנים לחכות הוא סיפור חושני ומרטיט לבעל אישה אחת, על גבר אחד, ועל האהבה הגדולה, היציבה והעצובה שלהם" שמופיע על הכריכה האחורית.
נורא רציתי להיסחף בסערה לתוך סיפור אהבה בלתי אפשרית, וקיבלתי את נורי, איש מבוגר, ששערו מאפיר וכרסו כבר התמקמה במקום שאין ממנו חזרה, ובשאופן כללי הוא מצטייר כמו הקלישאה הכי פשוטה של גבר במשבר גיל המעבר. ולא מדובר במקרה המוכר של הצגת דמות לכאורה לא אטרקטיבית שהגיבורה מתאהבת בה בכל מקרה, ואנחנו מיד מבינים מדוע. אני חושבת שפשוט מדובר בסיפור אהבה שלא מצליח לרגש באמת. בטח לא להרטיט את הלב.
בילדות, כבשו אותי סיפורי האהבה של אן שרלי וגילברט בלייט, סקרלט אוה'רה ורט באטלר, ואפילו, להבדיל, שמוליק וזהרה או אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון. אני תמיד אומרת, חצי בצחוק, שהסיפורים האלה הציבו לי רף שאי אפשר באמת להגיע אליו, בכל מה שנוגע לאהבה.
ובמציאות שלי לא הגיע אף פעם אותו בחור דמיוני, ולא אותה אהבה מסעירה. למעשה, הכי סוער ומרגש היה לי בד"כ כשהייתי מאוהבת במישהו לא מושג. ועכשיו, עם ש', הגיע, כמו שכתבתי בפוסט הקודם, השלב שבו אני צריכה להחליט האם אהבה טובה, מכבדת ובטוחה זה מספיק, והאם לוותר כבר על האהבה שבחלום. ואני יודעת שלמעשה כל זוגיות אמורה להגיע, ברבות השנים, למן מישור כזה, ושהפרפרים וההתרגשויות לא יכולים להימשך לנצח. שיכולים להיות פיקים של שמחה והתרגשות (ויש לי אותם), אבל בין לבין יש את החיים ואת השגרה, וככה זה. ושאני צריכה להיות מאד מבסוטה ממה שיש לי. וכל מה שכתוב כאן הוא מאד נכון לי בראש, וקצת מבאס אותי בלב. או יותר נכון, לא לגמרי שכנעתי את עצמי שככה אני באמת מרגישה.
אבל זה מה שהחלטתי לעת עתה.
_______________________________________________________________
וזה בעצם סוף הסיפור של עם י', שתחילתו לפני כחודשיים. מבלי לחשוף יותר מדי פרטים מזהים, אספר שהכרנו בטיול בחו"ל,
אליו נסעתי יחד עם ש'. בטיול הייתה לנו כימיה ממש מיידית, ואני נורא שמחתי כשגיליתי שהוא עומד לשהות בימים הקרובים באותו המקום בו אנחנו תכננו לטייל, ובמהלך כל אותם ימים עשיתי כל מה שאפשר, בלי שש' יבחין, על מנת שנבלה כולנו יחד כמה שיותר. האמת שלא הייתי צריכה להתאמץ במיוחד, מכיוון שגם מצידו היה רצון גדול לבלות איתנו, ומכיוון שי' הוא בחור ממש נחמד וחברותי, שגם ש' שמח לבלות איתו.
ונורא מהר התפתחו לנו שיחות מעניינות ופתוחות, ומעבר לכל דבר שאפשר לשים עליו את האצבע, פשוט רציתי להמשיך לראות אותו. והיה לי קשה לשמור על "עסקים כרגיל" עם ש' באותם ימים. כאילו י' תפס קצת את מקומו.
אחרי כמה ימים נפרדו דרכינו, לא לפני שהפכנו חברים בפייסבוק, והבטחנו לשלוח אחד לשני תמונות מהטיול.
אחרי החזרה לארץ נפגשנו כמה פעמים (יחד עם כל האנשים שטיילנו איתם יחד בחו"ל, כולל ש'), ומפה לשם התחלנו במשלוחי סמסים, מלאים בהתחכמויות ושנינויות בשקל (ואף יותר יקרות), כמו שאני אוהבת ולא עושה עם ש'. לאחר מכן התחלנו להיפגש רק שנינו, בידיעתו של ש', ולמעשה בברכתו -או כפי שהוא הגדיר זאת: "ממילא הקשר האמיתי הוא בין שניכם".
משם, ובמהירות מסחררת, היה ברור שהידידות אינה רק ידידות, ושיש שם משהו מעבר, שהיה יותר מדי ברור ואיטנסיבי מכדי שיוכל להישאר לא מדובר.
יכולתי, כמובן, לקרר את היחסים, אבל בחרתי לפתוח את זה באופן ישיר מולו. לא יודעת מה חשבתי או רציתי שיקרה, רק ידעתי שהיו לי שבועיים מרגשים ומסעירים. שהרגשתי מחוזרת, ושווה, ומוחמאת, וחרמנית, ולא רציתי עוד לוותר על זה.
אחרי "השיחה" העניינים הפכו להיות אפילו יותר מוזרים, כי המשכנו להיפגש בפורומים שכללו את ש', שהרי כולנו חברים עכשיו.
מהר מאד זה היה לי קשה מנשוא, ושוב, כמו בחו"ל, היה לי גם קשה להמשיך עם ש' בחיינו כאילו כלום לא קרה.
בשלב הזה, אחרי שלקחתי לי יום שבת אחד למחשבות בים, הבנתי שכך אי אפשר להמשיך. שאני לא רוצה לפגוע בש', ולא רוצה לסיים את יחסינו רק בגלל שמישהו שאומר לי שהוא אוהב אותי. אפילו אם נדמה שיכול להיות בינינו משהו מעניין. ואפילו אם המישהו הזה
גורם לי להרגיש כל כך טוב. (חשוב לי להבהיר, ששום דבר פיזי לא קרה, ובעצם, מבחינת י', גם שום דבר רגשי. כלומר, אמרתי לו שאני מבינה על מה הוא מדבר, כשהוא טוען שיש בינינו מיוחד, אבל לא הודתי בקיומם של רגשות כאלו או אחרים, ובכל מקרה, הבהרתי שלעולם לא אבגוד בש'. והתכוונתי לזה בכל ליבי).
ועכשיו הסדר לכאורה שב על כנו. ש' הניח לי לנפשי כשראה שעובר עליי משהו, וקיבל אותי בחזרה בידיים פתוחות כשראה שחזרתי לעצמי.
י' הבין שכנראה בחיים האלה זה לא יקרה (על אף שהוא עדיין לא ויתר לגמרי), ולמען האמת, בחלוף מספר ימים של חזל"ש, הרגשות שחשבתי שאני אולי מרגישה כלפיו הסתברו כהרבה הרבה פחות חזקים ממה שהיה נדמה לי. והתחלתי לראות בו חסרונות, וסיבות אינספור לכך שהאמת היא שאני לא רוצה להיות איתו, גם אם הייתי פנויה.
אבל אני כן רוצה עוד להרגיש בחיים כמו שהרגשתי, לזמן קצר, בגללו.
כינוי:
מיס ביהייב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
