אשת חיל מי ימצא

אני וש' ביחד כבר 6 שנים.

הוא בכלל אמור היה להיות הריבאונד שלי, אחרי קשר של 4 שנים די מיותרות, עם בחור חמוד ונחמד שפגשתי בנקודה בחיים שבה כל מה שרציתי הוא מישהו חמוד ונחמד שיאהב אותי ולא רק ירצה לזיין אותי. ומצאתי את עצמי מתפשרת בערך על כל היתר.

ואז פגשתי את ש'. והסכמתי לצאת איתו, ופגישה אחת הובילה לשנייה, ולשלישית, ולביקורים אצל ההורים, ולמגורים משותפים, וחתול, וחשבון בנק מאוחד, וגם קצת לשעמום.

להתחתן לא הסכמתי, בנימוקים שונים ומגוונים, החל בהתנגדות למוסד הנישואין הרבני, דרך האבסורד אליו הגיעו הפקות החתונות בישראל, וכלה בהעדר מימון כספי ראוי לאירוע. כולם נכונים ועל כולם היה אפשר להתגבר לו ממש רציתי.

והחיים בסדר. אנחנו כמעט אף פעם לא רבים, כי אין לנו על מה. ש' הוא בחור מאד מאד נוח, ונחמד, ש"זורם" איתי בכל מה שאני רוצה. אין לנו גם סיבה לריב על ענייני חמות וגיסות ושאר ירקות, מכיוון שהוא הבהיר היטב לכולי עלמא שאני במקום הראשון, ואני נפלאה, ומי שסבור אחרת יסתבך איתו. אין גם ילדים כך שגם בגזרה הזו שקט.

והרי אחרי 6 שנים של זוגיות זה טבעי שמרגישים פחות. נגמרת ההתאהבות, וכל השיט הזה.

ועכשיו צריך לעבוד על הזוגיות. והנה בדיוק הבעיה. אני לא יודעת לעבוד על הזוגיות. ובעיקר ממש לא בא לי לעבוד על הזוגיות. יש לי מספיק עבודה בחיים, תודה.

לעבוד על הזוגיות נשמע לי גם קצת כמו לעבוד על עצמי להסכים להמשיך בזוגיות שכבר לא מספיקה לי, מסיבות שבינן לבין זוגיות אין שום דבר. ובא לי להתאהב מחדש, ולהיות נאהבת. בא לי את הפרפרים, והחיזור, והכיבוש. והכי בא לי לעשות סקס עם מישהו חדש.

ובהתאמה מופלאה לתחושות האלה, אני מוצאת את עצמי בשנה האחרונה מתאהבת באחרים. כאילו העולם היה ריק מאנשים מעניינים ומושכים במשך 5 שנים ופתאום הם צצים ומופיעים בכל פינה. וכל זה, הוא הקדמה, אולי הכרחית, לסיפור שלי עם י'.

ועל כך בהמשך, ומיד לאחר שאמצא לו כינוי הולם. מתחיל להיראות פה כמו ישיבת צוות בשב"כ.