אשת חיל מי ימצא

כשהייתי קטנה, תמיד היה ברור לי שאעשן. לא הייתי בלחץ על זה, במובן שכאשר

ראשוני החברים עישנו סיגריות בסתר בגיל 12-13 לא הצטרפתי לעניין, אבל באותה עת ממש ידעתי שבסוף זה יגיע.

ואכן, איפשהו בתיכון, כיתה יא' נדמה לי, הסתובבתי עם איזו חבורה של מעשנים, ומצאתי את עצמי מעשנת במחששה, ופה ושם אחה"צ (אז עוד הייתה תחושת סחרחורת נעימה כזו בכל סיגריה).

בצבא התחלתי לעשן באופן קבוע ובכמויות, בטיול למזרח בכלל הייתי קופסת סיגריות מהלכת,

וכך המשכתי לתוך האונ' - עד שהתחלתי להיחנק בלילה לפני השינה והפסקתי בפעם הראשונה. 

בכל התקופות האלו (כמעט) הסתרתי את העישון מהורי. ההורים שלי היו נגד עישון באופן נחרץ, דווקא בגלל שהם עצמם עישנו שנים רבות והפסיקו, והפכו להיות הזן המבאס הזה של אנשים ששכחו איך הם התענגו פעם על סיגריה ואין בהם שום טיפת חמלה למי שעדיין לא ראה בעצמו את האור.

וגם היה את הקטע של אחותי הקטנה, שעוד בטרם אני עצמי הספקתי להיות קצת בגיל ההתבגרות פרצה בעצמה במרד נעורים פרוע במיוחד שאחד הביטויים שלו (לפחות אלו שאנחנו היינו מודעים אליהם) היה הסיגריות, ובהתאם הייתה מלחמת עולם בבית שהתבקש שאני אתפוס בה את הצד של הבוגרים ולא של המעשנים המטונפים.

זו הצביעות הגדולה אתם שואלים את עצמכם? ובכן, תפנית מפתיעה עוד בפנינו.

לימים הסתיים מרד הנעורים של אחותי (שלי עדיין לא החל), והשלווה תפסה את מקומה בביתנו. אחותי המשיכה לעשן (בבחינת שאלו יהיו הצרות שלנו)

אני המשכתי להסתיר את העישון - וההורים שלי הסכימו לכאורה לחיות עם העישון של אחותי (כמובן לא בבית ולא באוטו ולא לפני סבתא, אבל קונים לה סיגריות בדיוטי פרי).

ואז, אחרי שכבר עזבתי את הבית, ובאתי לאיזו שבת לביקור, הפתעתי את אחותי ואמא שלי מעשנות יחדיו בחצר.

באותה עת אני בעצמי עישנתי כמובן, אבל זה לא הפריע לי להתפרץ עליהן בזעם כקדושה מעונה- אני כבר לא זוכרת בדיוק מה היה, אבל אני די בטוחה שנזרקו שם לאויר מילים קשות, לרבות איום שלי ש"אספר לאבא". באותו מועד אמא שלי הבטיחה לי ש"היא לא לוקחת לראות" ועוד איזה שקר כלשהו - ואם כבר מתהפכות כאן לגמרי היוצרות - אני גם האמנתי, כמו שהורים מאמינים לדברים שנוח להם על ילדיהם, ואף שוכנעתי שזו הייתה תקרית חד פעמית שלא תחזור על עצמה.

לעשות סיפור ארוך ומייגע קצר, בחלוף אי אילו שנים טובות מאז, אחותי כבר מזמן הפסיקה לעשן, אני נאבקת בזה מאבק מר בעצמי (לרוב אני מפסידה), ואמא שלי, כפי שהסתבר לאחרונה, מעשנת בקביעות, תוך שהיא מסתירה את התחביב מיתר בני המשפחה.

והצביעות? היא בכמה שאני כועסת עליה ובזה לה בגלל זה. כמה שאני מצפה ממנה שלא תעשן כי אבא שלי סולד מזה, ומעשנת בעצמי למרות שש' שונא זאת לא פחות (אבל לפחות אני לא מסתירה ממנו). שאני מצפה ממנה שלא תעשן כדי שלא תהיה חולה - ומסכנת את עצמי באותה מידה. שכל החיים כעסתי עליה (ועל אבא שלי) שאני צריכה להסתיר מהם דברים כי הם לא יכולים לקבל אותי כמו שאני בלי לשפוט - והנה אמא שלי יודעת שהיא צריכה להסתיר

ממני דברים שלא אוהב מאותה סיבה. שאני יודעת כמה קשה להפסיק לעשן ומצפה ממנה שלה זה יהיה קל.