אני עייפה, הגוף שלי נהיה יותר ויותר כבד ואין לי אנרגיה לשום דבר. בגלל האימונים, טפו טפו אני אהיה שם גם מחר ולאט לאט אני אעלה כושר,
ואז יגמרו לי ימי חוסר האנרגיה, ובמקומם יבואו ימים עם אנרגיה מטורפת,
שלא לדבר על מצברוח. ואם כבר מדברים על דברים שאני לא מדברת עליהם,
אז אני רואה באופק את עצמי חוזרת לרכב על סוסים. אבל אני מחכה לחזור לכושר.
כאילו אני מנסה לדחות את "פסק הדין". כמה דרמטי מצדי לקרוא לזה ככה.
ויצא לי קצת לקרוא באינטרנט כתבות, היה שם משהו של מחברת הספר
"דברים שרציתי לגעת" שלא הפסיקה לדבר על זה שבנות מאוננות וכמה זה
נורמלי ולגיטימי ובסדר, וכמה שזה חשוב וכל זה.
אם הייתי קוראת את הכתבה הזאת בגיל 13 כשרק התחלתי, זה היה חוסך
הרבה רגשות אשם. נו מילא. זה כבר מאחוריי.
האמת שעד גיל 18 בכלל לא דיברתי על זה, אבל גם לא הרגשתי רע עם עצמי.
רק אז, כשהייתי עם האקס מהרשימות וכשרק גיליתי את (קצה)המיניות שלי,
הוא שאל אותי (כדרך אגב) אם אני עושה את זה, ואני גמגמתי והייתי נבוכה,
והוא אמר משהו בסגנון "הייתי מתפלא אם היית אומרת לי שאת לא עושה לבד,
כל הבנות עושות את זה.. זה ידוע...." ואז הבנתי שזה אפילו מדליק בנים.
וזאת אחלה הכנה לקראת סקס עם פרטנר, כי זה עוזר להכיר את הגוף שלך
ולדעת מה את אוהבת ומה להגיד לו לעשות.
האמת שאף גבר עדיין לא הצליח לגרום לי אורגזמה, ודווקא בגלל זה אני שמחה
שהצלחתי לגרום לעצמי לבד עוד בגיל 13. תחשבו מה זה לא לדעת מה זה לגמור
עד גיל 19-20? איזה פספוס.
טוב תקשיבו, מביך אותי לכתוב את הדברים האלה אז אני אעצור כאן. וגם אין לי כוח. אני רוצה לישון.
לילה טוב, מצדי עד מחר בבוקר אם זה יתאפשר לי...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הגיגית בהפרעה