איך?!?!?! איך?!?!?!?!!!

הייתי מדוכאת כל היום, פשוט הסתובבתי מותשת ועייפה ועצבנית, כאילו כל הרוח יצאה לי מהמפרשים.

אבל אז, לאאא... הייתי חייבת לקרוא את הספר המטופש הזה באנלית דווקא ברכבת, והייתי חייבת

להתעמק בו כל כך עד ששמעתי פתאום "מה את קוראת?", הרמתי את העיניים וראיתי מישהו צעיר

ונחמד שהתעניין לשמוע מה אני קוראת. הראתי לו את הכריכה של הספר: "the history of love".

"זה נראה ספר בנות..."

"ספר עצוב.."

"על מה?"

"משהו על אהבה אבודה, והוא גם רומז משהו על השואה וכאלה..."

"עמוק...."

"כן.. כנראה... בכל מקרה זה טוב לי לפסיכומטרי לקרוא אנגלית."

"זה עוד לא מוקדם מדיי?"

"לא, אני עושה תוך כדי צבא"

"אהה גם אני עשיתי ככה"

"מה למדת?"

"הנדסת תעשייה וניהול, אני עדיין לומד"

בקיצור זה המשיך בכיוון הזה, אני לא הולכת לפרט כאן הכל.

הגענו למצב שהוא הסיע אותי טרמפ כמה מטרים ועשינו עסקה (שתיים ליתר דיוק),

אחת: הוא מסיע אותי טרמפ בתנאי שאני נותנת לו את הטלפון שלי,

שניה: הוא יספר לי קצת על התואר הזה (שבאמת מעניין אותי לשמוע) בתנאי שאני אצא איתו לדייט,

מן הסתם שם הוא ידבר איתי על זה. ואני אסביר לו איך הגעתי להתאמן באומנויות לחימה,

בחורה "שברירית" ו"עדינה" שכמוני.

בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד כאן, זה שכל הסיפור הזה ממש ממש החמיא לי (למי זה לא יחמיא??),

וזה מדהים אותי כל פעם מחדש שהאנשים שאני מכירה ויוצאת איתם, אלה אנשים שהכרתי דווקא ביומיום-

תוך כדי העבודה במשרד או תוך כדי נסיעה ברכבת, או סתם כשאני נכנסת לחנות או משהו בסגנון.

ולא דווקא ביציאות עם החברות בסופ"שים, כשאנחנו הולכות למסיבות / ברים כדי להכיר בנים.

או, במילים של חברה שלי: "לצאת לצייד!!!"

ומן הסתם זה הגיוני, כי ביומיום אתה הכי ספונטני וטבעי, ופשוט מתנהג כמו עצמך,

להבדיל מהיציאות, שאז - בגלל שהמטרה היא להכיר, אז.. רגע... צריך לעשות רושם! זה לא כל כך פשוט!

צריך להתנהג ככה או ככה או ככה ואז כל הספונטניות הולכת לעזאזל ונשאר רק פרצוף עם חיוך מאולץ,

שתוך כדי שאני מחייכת אותו אני פתאום חושבת לעצמי "רגע! השיניים שלי נהיו יותר בולטות! הקיבוע לא

בסדר! בשביל מה עשיתי גשר בשיניים??!!!?!" או "שיט! נראה לי שנמרחה לי המסקרה!" או

"השיערה בגבה לא ממוקמת טוב!" קיצר, הבנתם את העיקרון. אז זה מסביר. וכיף לי. ופתאום אני במצברוח מרומם,

אבל אני מניחה שזאת תגובה נורמאלית.

בכל מקרה,

הייתה לנו הרצאה היום בנושא השואה בבסיס,

כמובן שאני עם ההפרעת ריכוז וקשב שלי כל שניה איבדתי את המרצה ולא ממש זכרתי על מה הייתה ההרצאה,

אבל עוד סיבה לזה שנאבד לי הקשב היא (איך לא?!) - הוא ממש הדליק אותי. המרצה. לא יודעת להסביר בדיוק

מה היה בו שכל כך הטריף אותי, כי הוא לא היה כזה חתיך (ומן הסתם אני לא מכירה אותו ככה שאין לי שום מידע

עליו חוץ מהמראה החיצוני שלא היה כזה מדהים). אבל בכל זאת משהו במראה משך אותי... השיניים שלו היו קצת

עקומות מקדימה, ואני דווקא נדלקת משיניים ישרות, אבל הצורת דיבור שלו עם השילוב של השיניים והאינטונציה שהוא

אמר "כן...." גרמו לי לדמיין אותנו מזדיינים בטירוף...

יודעים מה? אני מגעילה אותי.

למה? ככה.

כי זאת פשוט בושה שהבן אדם אמר את ה"כן..." הסקסי שלו על הטבח שקרה באיזושהי עיר בפולין, ועל זה שרצחו

יהודים באיפה שזה לא יהיה וכל מיני עניינים ברומו של עולם, ואני רק התחרמנתי מזה.

בהתחלה ההרצאה עניינה אותי והקשבתי והבנתי מה הולך, אבל אז התחלתי להתרכז במרצה ולדמיין את אותנו מתמזמזים,  

ודווקא די נהנתי... אמרתי לעצמי "טוב נו למה את מצפה? זה בטח קורה לכולם... אם הייתה עכשיו איזו בלונדינית כוסית

מידה D בחזייה שהייתה מרצה על נושא השואה, מן הסתם הבנים לא היו מקשיבים והיו רק מדמיינים איך הם מזיינים אותה",

אבל אז הבנתי שמה שהדליק אותי בו, היה הלהט שלו כשהוא דיבר על השואה, איך הוא דיבר ונאבק על נושא שכל כך קרוב

ללב שלו (הוא בא ממשפחה של ניצולי שואה, דור שלישי אם אני לא טועה כי הוא צעיר יחסית), ואז דמיינתי אותנו מתמזמזים

באיזה מקום אינטימי על מיטה כלשהי, והוא לוחש לי:

.."וורשה!..." מממ... זה מדליק אותי...

"קרקוב! " - תגיד את זה עוד פעם...

"רצח יהודים!!!!" - מממ....

"רייכסטאג.. היטלר!... כן....... הפיתרון הסופי...." - אההה.. כן.. .כןן... כן!!!!

אוי.

אני אפילו לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב.

וזה לא שלא כמעט בכיתי בסרטון של העדות שהקרינו לנו, וזה לא שלא חזרתי לפני שנתיים (נראה לי) מהמסע

לפולין כשאני שבורה לגמרי ולא מפסיקה לבכות וכל זה... אבל הנה, פשוט לא הצלחתי להתחבר.

אוף עזבו לא הצלחתי לנסח את זה כמו שצריך...

והאמת שאני די מתביישת לפרסם את הפוסט הזה, כי אחרי הכל אלה דברים שמוציאים אותי ממש ממש ממש שטחית

ורדודה ומה שלא תרצו... אבל זה אמיתי, מה אני יכולה לעשות? עד כמה שזה מגעיל, זאת אני. אוף.

ואני אפילו לא מרגישה רע, כי ההוא מהרכבת התחיל איתי והתלפיון התקשר אחרי הדייט ואני מרגישה כאילו

אני מוקפת גברים וזה עולה לי לראש ואני לא מצליחה להתרכז בפסיכומטרי בגלל זה וחסרות לי שעות שינה ו..

עזבו.