פורקן וכל זה |
 כינוי:
הגיגית בהפרעה בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2011
מלנכוליה
אני מבולבלת.. ועמוסה, ועייפה.. ומתפוצץ לי הראש ממש (לבהות שעות באאוטלוק לא עושה טוב)...
הכל מעורבב לי ומגעיל לי ואני מרגישה מלא דברים בבת אחת, רוצה המון דברים בבת אחת,
חלקם בכלל מנוגדים אחד לשני..
מצד אחד מתה לעוף כבר מהבית הזה ושיהיו לי חיים נפרדים.. מצד שני אני קוראת (באנגלית) את
'התפסן בשדה השיפון' (אותי לא הכריחו לקרוא את זה בתיכון ככה שזאת פעם ראשונה שאני נתקלת
בספר המדהים הזה), ו.. לא יודעת... משהו בבדידות שהוא מרגיש הצליח לחלחל אליי והיום,
כשקראתי את זה בתחנת אוטובוס - חיכיתי שם לאבא שיבוא לאסוף אותי אחרי שירדתי מהרכבת מהבסיס -
הרגשתי כל כך לבד ועצובה... אולי זה גם קשור לזה ששכחתי את הסוודר שלי בבסיס אז הייתי רק עם
מדים רגילים ושרוולים מקופלים עד מעל המרפק (כשהם לא מקופלים, הם קצרים לי מדיי), ונהיה קצת
קריר בחוץ והרגשתי את הקור הזה ממש וזה היה סיוט. משום מה תמיד כשקר, מרגישים יותר לבד.
זה גם קורה לי הרבה פעמים כשאני אצל חברות או מסתובבת בחוץ, ואני נגיד לובשת טיץ וגופייה,
או מכנס קצר וחולצה קצרה, או כל דבר אחר צמוד וקיצי (שמלה ועקבים למשל) ונהיה לי טיפונת קר,
ישר מפלס המצברוח שלי יורד ואני מתחילה לסבול מהקור הזה ונהיית רעבה לאוכל ביתי, ורעבה ללשבת
מכורבלת בתוך הפוך בסלון בבית מול הטלוויזיה, עם בגדים ארוכים ונוחים, כשכל המשפחה שלי מסביב
וכולנו ביחד...
לא יודעת למה נהייתי כזאת רגשי.
אולי הספר הזה ממש השפיע עליי... היחסים שלו עם אחותו הקטנה, ובכלל כל היחס שלו לילדים ממש
עשה לי משהו. נגע בי. גרם לי להתגעגע לימים שהייתי ילדה (גם עכשיו אני ילדה, אבל אז הייתי ילדה
יותר קטנה), ולהעריך את הקשר שלי עם אח שלי הקטן ולהרגיש אשמה על זה שאני לא מספיק מקדישה
לו זמן ולא מספיק מקשיבה לו ולא מספיק מראה לו שאני בעצם ממש אוהבת אותו.
ועכשיו גם עולים לי רגשי אשמה על זה שלא הייתי מתקשרת לאחותי הגדולה כשהיא הייתה בצבא,
והיא רמזה לי להתקשר אליה... אני זוכרת שהיא שלחה לי SMS בתחילת י' או י"א משהו בסגנון:
"היי, שתהיה לך שנה מדהימה ומוצלחת! ואת יכולה גם להתקשר לאחותך הגדולה את יודעת... :) "
זה היה רמז עבה. ולא עשיתי עם זה כלום. אבל בסדר.. זה לא סוף העולם... זה לא שהיא לא חיה עכשיו
(טפוטפוטפוחמסהחמסהחמסהוכלהחראהזהתמשיכולבד), אנחנו עדיין יוצאות ביחד מדי פעם (היא
השתחררה ממזמן כבר), אבל עדיין זה מרגיש לי לא נעים, כי זאת הייתה תקופה קשה בשבילה ולא
הייתי שם בשבילה, אחרי הכל.
ואפילו אם הייתי יותר קטנה, פתאום אני מבינה כמה כוח יש לאחים קטנים על האחים הגדולים שלהם.
כמה מדהים זה כשיש לך אחים. יש לי שתיים גדולות ואחד קטן.
אוף עזבו. פשוט שבועיים ומשהו לא הייתי באימוני קראטה (שלא לדבר על לרכב על סוסים, כמעט 4 חודשים),
אז נהייתי שוב דכאונית ומלנכולית ומה שתרצו. כנראה שזה מחייה את הבלוג.
אז בעצם, בלוג שופע = הרגשה חרא, ואז הרגשה מדהימה = בלוג יבש.
אני מעדיפה שהבלוג יהיה יבש ויתעדכן פעם בחודש מאשר להיות במצברוח כזה.
לא ככה?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
