 כינוי:
הגיגית בהפרעה בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2011
לעוף מהקן
כל כך נמאס לי לגור כאן כבר... זה לא שלא טוב לי שאני קרובה למשפחה, זה אפילו כיף במובן מסוים.
אבל לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו ממש תקועים אחד בתוך התחת של השני, מתבשלים במיץ
אחד של השני, אני מרגישה כאילו אני לא יישות נפרדת בפני עצמי, אלא חלק קטן ממשהו.
וזה די משגע אותי.
אני לא מביאה אורחים הביתה, החדר שלי קטן ומתפרק (אמרתי "מה הטעם? אני ממילא מתגייסת,
בטח אני לא אגור בבית", אבל אז נתקעתי ביומיות. ובכל זאת - אני נמצאת בחדר שלי בערך 6 שעות
ביממה, שהן שעות שינה ואם כבר אני בבית אז אני לא בחדר), אני לא רואה כמעט אנשים בזמן החופשי שלי,
כי כל יציאה כרוכה בנסיעה ארוכה שלא תמיד יש לי חשק לנהוג. כל דייט כרוך בזה שהפרטנר צריך לעשות
סיבובי-ענק כמו איזה נהג מונית רק כדי לקיים את החלק הטריוויאלי שלו בעיסקה שזה לקחת ולהחזיר אותי הביתה.
אז עם כל הכבוד (ויש כבוד) לזה שהמקום נורא יפה, ויש טבע וחיות מסביב (שזאת אחת האהבות הכי גדולות שלי),
ושתי האחיות הגדולות שלי בסביבה למרות שהן כבר מזמן היו יכולות לגור רחוק, והיחסים עם ההורים בסדר, והכל
ביתי ומשפחתי ונחמד.... חלאס!
אני רוצה להיות עצמאית. לפחות סוג של.
אוקיי, נכון, כדי באמת לעמוד על הרגליים ולהגיע לעצמאות אמיתית (משמע=עצמאות כלכלית), צריך לעשות
תואר ראשון ואולי גם שני ורק אז אפשר לעבוד במשהו שמרוויחים ממנו משכורת כזאת שמספיקה לממן את
כל ההוצאות שלך (וגם זה בקושי, ורק במקרה הטוב). אוקיי, לא איכפת לי. תנו לי את החצי שנה המסכנה הזאת
שתהיה לי בין השחרור שלי לבין תחילת הלימודים באוניברסיטאות - לעבוד באיזו עבודה מזדמנת מסריחה,
לגור מחוץ לבית, בעיר, להכיר אנשים בגיל שלי, לטעום קצת מטעם החופש.... ואז באמת גם להכיר את הצדדים
הלא כל כך טובים שלו, שפתאום אתה מבין שאתה בעצם לבד, ואין את התמיכה של המשפחה שמקבלת אותך
כמו שאתה עם כל הבהמתיות שבך, ופתאום יש לחצים כלכליים, ואין לך גרוש על התחת והכל אתה צריך לעשות...
אוקיי. אני מוכנה. מצדי לצאת רק כדי להתגעגע. אבל גם את זה צריך לעשות!
העיקר אחרי שאמרתי את זה לאמא, כל מה שהיא אמרה היה "כן, מה לעשות, את צריכה את הכמה שנים האלה
לנסות לחיות בחוץ לבד כדי להבין שבעצם את רוצה לחזור... לצאת כדי לחזור", אז התעצבנתי עליה ואמרתי:
"לא! אני לא רוצה לצאת כדי לחזור! אני רוצה לצאת כדי לצאת!!!" אבל הסיבה שכעסתי הייתה כי ידעתי שהיא צודקת.
אבל ת'כלס מי יודה בזה בפני אמא שהיא צודקת? לא אני לפחות. ענייני אגו וכל החרא הזה...
אוף זה עצבן אותי, הייתי אמורה לסגור חג למשך יומיים - היום ומחר (ראשון שני) ולחזור בשלישי בבוקר.
הגעתי לבסיס, ובסוף הסתבר שיצאתי ספיירית. מכל הבנות המפונקות שישבו שם ובכו שהן סוגרות חג,
דווקא אני, שדווקא שמחתי להתאוורר איזה יומיים מחוץ לבית, שלא לדבר על להשלים שעות שינה בין
שמירה לשמירה (עושים 3/6), וגם בניתי על זה שאני אוכל ככה ללמוד לפסיכומטרי כי יהיה לי שקט,
דווקא אותי הוציאו ספיירית. "את לא צריכה להיות פה, לכי הביתה. ביי ביי" אוף!!!!!!!!! כמה אירוני.
למה אני משקיעה כל כך בפסיכומטרי? יודעים למה? משתי סיבות:
1- שני המדריכים שלנו ממש חתיכים וחמודים וזה גורם למוטיבציה שלי לעלות לשמיים.
אז נכון שיש להם חברות, ממש לא איכפת לי. תדמיינו את עצכם, בנים, יושבים בכיתת פסיכומטרי
כשהמדריכה שלכם רוסייה בלונדינית צעירה, כוסית עם ציצים מידה D, וחוץ מזה שהיא ממש ממש כוסית,
היא גם ממש מקצועית ורואים שיש לה אחלה אופי. אז מה אם יש לה חבר? זה לא יעשה מוטיבציה?
כמה שזה פרמיטיבי וייצרי, אבל זה עובד.
2- הסיבה שאני יותר מתגאה בה - אני מנסה להתקבל לתואר מסוים שצריך בשבילו פסיכומטרי ממש גבוה,
ובא לי ללמוד אותו דווקא באוניברסיטה שממש רחוקה מהבית. בא לי לגור במעונות שם איזו תקופה ופשוט
לחיות בנפרד. מעונות באוניברסיטה זאת הדרך הכי זולה וקלה (חוץ מבסיס סגור בצבא) לחיות מחוץ לבית,
זה נותן סוג של עצמאות.
נראה לי שהגיע הזמן לעוף מהקן. ז"א, עוד לא עכשיו, כי יש לי עוד 9 חודשים לסוף הצבא, אז נניח
שיש לי עוד כ-10 חודשים. כמעט שנה. זה כבר מעודד........
ואני אפילו לא יודעת עדיין מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה.
חשבתי על מדריכת רכיבה טיפולית, יש לי כבר תעודת מדריך של רכיבה רגילה, אבל אני מתנהגת
כמו מטומטמת ונותנת לפחדים שלי לשתק אותי ובגלל זה לא מדריכה, ממש מונעת מעצמי
את ההנאה הכי גדולה שלי בחיים שהיא לרכב על סוסים. לא רכבתי כבר איזה כמה חודשים טובים,
וגם זה היה אחרי שלא רכבתי כמה חודשים טובים. בערך בשנתיים האחרונות יצא לי לרכב בקושי
איזה 4 פעמים של 20 דק', כל כמה חודשים.
נו טוב. נראה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
