אוף די! יום אחד יותר מדיי להיות בבית עושה לי ממש רע. את אתמול ניצלתי ממש טוב, למדתי, שיננתי מילים.... היום כבר מרחתי את כל היום.
אפילו הספקתי לישון איזה חצי שעה באמצע היום.
בקיצור, כמה שיותר עמוסים - ככה מנצלים יותר טוב את הזמן ומספיקים יותר.
כי העשייה גוררת עשייה אחרת וזה מכניס אותך למוד של "לעשות!" ואז במקום
לפחד מהמטלות שלך, אתה פשוט מסתער עליהן כמו איזה חיה רעה.
אבל היה נחמד היום סה"כ.. דיברתי קצת עם אמא, וגיליתי עוד קצת פרטים חדשים
על החצי שנה הראשונה אחרי שנולדתי. מסתבר שעברו עליה כל כך הרבה דברים
בבת אחת, שהיא הייתה בכזה סטרס שבקושי היה לה זמן אליי (וגם כמעט נפסק לה החלב!)
מעניין מה מתוך הרגישות-יתר שלי שייך לתקופה ההיא ומה באמת מולד.
שאלתי אותה "מה, זאת הייתה רק חצי שנה, זה כל כך משפיע על כל החיים אח"כ
החצי שנה המסכנה הזאת?!" והיא אמרה "יכול מאוד להיות..."
אבל בעצם זאת לא הייתה רק חצי שנה, זה היה אח"כ רוב הילדות.
לפי מה שהבנתי גם אח"כ לא היה כזה מדהים והיה המון עומס על אמא וכל מיני...
אולי לא כמו בחצי שנה הראשונה אבל בהחלט היו דברים.
נו, מה לעשות? מה זה משנה עכשיו? אני פשוט אחת כזאת שמאוד רגישה....
נלמד לחיות עם זה. ככה זה. בגלל זה הולכים לעשות דברים שמחשלים.
ושוב השמנתי. פסח הזה. חרא של חג.
לפחות אני סוגרת חג שני בבסיס אז אם אני אצליח לא לאכול יותר מדיי, זה יכניס
אותי לסוג של מסגרת נורמאלית ואולי אני גם אצליח ללמוד שם משהו, תוך כדי השמירה.
אני אשים כרטיסיות עם מילים בתוך הכיס של המדים :)
בקיצור, לא יודעת.
מרגישה שאין לי על מה לכתוב.
בהתחלה, בגיל 14, בתקופת הבלוגים הקודמים שלי,
הייתי אחרי המון המון שנים שהרגשתי שיש לי המון דברים להגיד ואין מי שישמע.
היה לי דרייב רציני לכתיבה הזאת. היא ממש הצילה אותי ועזרה לי, הרגשתי שאני פורקת.
עכשיו? זה כבר נהיה סתם סוג של הרגל. משהו שהוא חלק ממני אבל לא רק בגלל ההרגל והתיעוד.
מאז שהתחלתי לבוא לפסיכולוגית (כבר שנה וקצת), הצורך לכתוב הלך ופחת, כי כבר היה מי שהקשיב.
כנראה שנרגעתי קצת עם הכעסים והשטויות, והמחשבות שלי נהיו קצת יותר בנאליות ומשעממות.
אז מה לעזאזל אני עושה פה על המחשב במקום לעשות דברים שאני צריכה כמו להתקלח,
לסדר את החדר ולהתארגן למחר?
ממ.. ממש שאלת השאלות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הגיגית בהפרעה