 כינוי:
הגיגית בהפרעה בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2011
מה זאת אהבה באמת
הוא סיים איתי את הקשר.
זה קרה אחרי שהתנשקנו ביום שישי, כשישבנו בבר של הנרגילות.
"לא הרגשתי בנשיקה את מה שהייתי אמור להרגיש.." וחירטט לי עוד כמה דברים.
אני כל הזמן שואלת את עצמי "מה עשיתי לא בסדר?" עם הקודם זה היה -
"קפצתי איתו מהר מדיי למיטה?!" ועם הזה של עכשיו זה "חיכיתי יותר מדיי עם הנשיקה?
ואז אולי הוא ציפה ליותר מדיי וכשבפועל התנשקנו הוא איבד עניין?" אוף אני לא יודעת!
אבל כשאני חושבת על זה, גם אני לא בדיוק הרגשתי מי יודע מה בנשיקה הזאת.
גם לא הרגשתי מי יודע מה עם הקודם שהייתי איתו.
וכשהייתי עם האקס (מהרשימות), איתו זה היה נחשב הכי חזק, וגם איתו משהו כל
הזמן עצר אותי, מן ספק / חרדה / אכזבה... משהו שאני לא יודעת לקרוא לו בשם
אבל ידעתי שהוא קיים.
זה גורם לי לשאול את עצמי מה זאת באמת אהבה, ואם אני בכלל יכולה להגיד שאי פעם אהבתי?
אני בכלל מסוגלת לאהוב? אולי יש בי איזה מחסום פסיכולוגי שגורם לי לא להרגיש שום דבר לאף אחד?
כי בכל זאת, קשה לי לתת אמון. גם כי אני חסרת ביטחון וגם כי כבר בגדו באמון שלי כמה פעמים...
לא יודעת מה לחשוב אבל זאת בטח לא הרגשה נעימה כשהוא מחליט לחתוך.
כל עוד הוא אמר לי שהוא רוצה שנהיה חברים ושהוא רציני כלפיי, וכשדמיינתי אותנו כזוג,
וכשדמיינתי אותנו שוכבים פעם ראשונה (ה-פעם הראשונה שלי), הרגשתי פרפרים בבטן ומן התרגשות
כזאת וזה משהו שזרם לי בכל הגוף ומילא אותי כל יום ונתן לי המון אנרגיות לעשות דברים...
וברגע שהוא התקשר אליי היום ואמר לי "אנחנו צריכים לדבר" או כשההוא הקודם שיצאתי איתו אמר לי
"תקשיבי.. זה לא עובד.." - אז הרגשתי שוב פעם פרפרים בבטן, אבל אלה היו פרפרים אחרים
שדיגדגו לי את קצות האצבעות בידיים וגרמו לי לשבת על קוצים ולהרוג את עצמי בשאלות כמו
"מה עשיתי לא בסדר? נשיקתי גרוע? היה לי שפם? נראתי נושאת?..." וכו' וכו' ועם הזמן הם
מרגישים כמו בטון בבטן והם גורמים לי להיות יותר ויותר כבדה... והם בכל זאת נותנים גם הם
סוג של אנרגיה (זמנית) מעורבת בכעס ועצבים ולאט לאט הכל ביחד הופך למן סוג של דיכאון כזה
שמתבטא בריקנות ובהרגשה כאילו משהו אצלי בפנים מת. הריקנות היא בגלל שהרגש שמילא אותי
כבר לא קיים. בקיצור, זה אף פעם לא נעים שהצד השני מחליט לחתוך. מצד שני, זה גם אף פעם
לא נעים להיות זה שחותך - ובאמת יצא לי לעשות את זה לפני כמה ימים - יצאתי עם מישהו לשני
דייטים והבנתי שאין בינינו חיבור ושהוא לא מתאים לי ושאני לא רוצה אותו.. וכמה קשה היה לי
להגיד לו את זה... כמה קשה היה לי לפתוח את הפה ולהוציא את המשפט "תקשיב.. זה לא עובד.."
וזה גרם לי להרגיש כל כך חרא עם עצמי.. אבל בסוף זה משתלם.
כי עדיף לחתוך מה שקודם (ישר כשמרגישים שזה לא עובד) ולא לחכות עם זה, כי אם מחכים - הצד השני
ממש נפגע.
ובכל זאת, בהתחשב בעובדה שאף פעם לא היה לי חבר רציני,
בהתחשב בעובדה שהחבר הראשון הרציני שלי שהיה איתי חודשיים וחצי - יצא מאחורי הגב שלי
עם מישהי שמסתבר הייתה (והמשיכה) להיות חברה שלו עוד לפניי (אגב, הוא לא בדיוק טרח
להיפרד ממנה לפני שהוא התחיל לצאת איתי ככה שטכנית לא היינו חברים ובעצם הוא בגד איתי ולא בי),
ושהבן אדם שהייתי ממש (נדמה לי) מאוהבת בו - החליט לחתוך, וכנ"ל לגבי הנוכחי, שלא לדבר על זה
שגם היו כמה מניאקים בדרך שרצו אותי רק לזיונים ולא מעבר, בעצם לא היה לי אף קשר אמיתי ורציני וכנה.
אף פעם לא אמרו לי "אני אוהב אותך". אף אחד אף פעם לא התייחס אליי כאל "האחת" שלו (לא שאני מאמינה
בזה שיש רק "אחד" או "אחת" לכל החיים, אבל כן לפחות לכמה חודשים טובים).
אף פעם לא הייתי ממש מיוחדת בעיניי אף אחד. זה גורם לי לתהות אם אני בכלל מיוחדת.
ומי אני בעצם? תראו איך ה self שלי תלוי בעיניי המתבונן (תרתי משמע).
בתור אחת שכל כך חסרת ביטחון, אפשר להגיד שההערכה העצמית שלי תלויה במליון גורמים חיצוניים,
רק לא בגורמים פנימיים. אולי זה בא להסביר למה אף פעם לא הייתה לי באמת אהבה.
אולי זה בא להסביר למה אני בעצמי לא יכולה לאהוב, כי אומרים שמי שלא מסוגל לאהוב את עצמו,
בטח לא מסוגל לאהוב אחרים... לתת אהבה... כאילו אני לא יודעת מה זה בכלל. אני קרה.
ניסיתי לאתגר אותו, בהתחלה הייתי ממש קרה, בכלל התעלמתי ממנו. אח"כ גם דיברתי איתו אבל לא
הסכמתי להתנשק או להיות חברה שלו למרות ההפצרות, כי חשבתי שאם אני אגרום לו לחכות עם זה,
זה יהיה כל כך מיוחד בשבילו עד שהוא יתאהב בי עד מעל הראש ולא יסכים לעזוב אותי.
אבל כנראה שטעיתי, ושאולי אין ממש דרך "לגרום" למישהו להתאהב בך. אני מתכוונת שכן, בהחלט יש
דברים שתלויים בי, אבל חוץ מהכמה דברים הפעוטים האלה, פי מליון דברים שלא קשורים אליי שיכולים
להסיט את המאזניים לטובתי או לרעתי מבחינתו. וזה מה שמתסכל (או שלא?).
בקיצור, ציפיתי שזה שגרמתי לו לחכות, יגרום לנשיקה בינינו להיות מדהימה, אבל מסתבר שהיא בכל זאת
לא הייתה כל כך מדהימה בעיניו (וגם בעיניי???).
מוזר שאני בעצמי לא בטוחה מה אני מרגישה. אני מאוד מבולבלת. ועצבנית. וגם קצת כועסת, ומבואסת.
ומרגישה חסרת ביטחון ומאוכזבת ודחויה. והנה, אני מתחילה לחשוב יותר מדיי מחשבות פילוסופיות עם עצמי
בבת אחת, מה שנקרא "להתפלצף עם עצמי" ו"להסתבך עם עצמי" מה שגורם לי להיבהל מעצמי ולפחד
ולהרגיש כאילו אני חיה בלי מטרה ושהריקנות הזאת תהיה שם כל הזמן!!!!!
אבל אז אני מבינה שבעצם הסיבה היא שאני לא עושה מספיק ספורט, ושבעצם זה ככה מאז שהפסקתי לרכב
על סוסים ומאז שהפסקתי את האימונים של הקרטה. אז בתור התחלה אני אלך בחדר כושר, קצת ארוץ,
ואז אלך לשחות וככה אני ארגיש פחות חולה וכבר קניתי (אבא קנה) כרטיסיה לאימוני קרטה ואני אחזור לשם,
ובעזרת עצמי (והפסיכולוגית) אני אצליח גם לא לפחד להגיע לחווה ולרכב ובעזרת הפסיכולוגית (ואני) גם להדריך
בלי לפחד יותר מדיי ואז אולי אולי אולי יהיה לי איזשהו עתיד.
גאד. איזה מחיר כבד שילמתי על זה שהפסקתי עם הספורט.
מדהים עד כמה שזה לא מורגש....
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
