פורקן וכל זה |
 כינוי:
הגיגית בהפרעה בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2011
לא כיף בכלל
אני מתגעגעת לבלוג הישן :(
שם הבית שלי........
שם מלא בלוגרים מכירים אותי והם המגיבים הקבועים שלי..
ואני עזבתי ככה בלי להגיד לאף אחד ואני בכלל לא יכולה להגיד להם,
כי אני בורחת באיזשהו מקום. בעצם בורחת ממישהו ספציפי ובגלל זה
לא יכולה לחזור לכתוב אותנטי כמו אז...
זה הבית הטוב והמוכר מול הפתיחות וחוסר הצנזורה.
אני עדיין מעדיפה את הפתיחות. עם כל הכאב שבדבר, וזה המון כאב.
קשה לי להסביר מה הבלוג ההוא היה בשבילי. וואו. 4 שנים של כתיבה מהלב.
נעלמו אי שם בבלוג כלשהו שמסתובב, ואני ירדתי למחתרת.
אבל אני מניחה שזה לטובה.
אממ.. לא.. הכאב והגעגוע עוד לא עבר.
אני מרגישה דרמטית פתאום כשאני קוראת לזה "כאב" אבל זה מה שאני מרגישה.
אוף למה זה צריך להיות ככה?
בכלל אני מתבכיינת בזמן האחרון, מרגישה שהמון דברים פתאום לא באים לי בקלות.
מרגישה שאני צריכה פתאום להיאבק יותר מקודם. כאילו הבעיות שלי החריפו.
"בעיות" גם כן. קטנות ונורמטיביות מבחינה אובייקטיבית אבל עדיין מגיע להן מקום.
קשה לי שוב ליצור קשר עין עם האנשים בצבא, מדברת לא ברור, שוב נלחצת,
שוב קשה לי עם התוכנית אכילה, ירד לי הכושר. אבל החלטתי שאני אעשה את התוכנית
ושימות העולם - לא מעניין אותי. ואם אני מרגישה שזה קשה לי ומעצבן אותי, אני רושמת
בדיוק מה כואב לי ומה אני מפסידה ומפספסת וזה מרגיע את המצב באיזשהו מקום.
מן רגיעה מדומה כזאת שאומרת "אוקיי, שמעתי, רשמתי - זה בטיפול".
לא יודעת מה אני רוצה מעצמי בכלל או על מה התכוונתי לכתוב או לא.
פתאום קשה לי לכתוב. קשה לי להתחיל מההתחלה - שזה כבר לא פוסט שהוא המשך
של 4 שנים, אלא "סתם" פוסט של ההווה שלא קשור לכלום.
מעניין אם מישהו יכול להבין אותי בקטע הזה, של הבלוג. אוף. כואב. שוב. כואב. כואב...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
