כבר שנה שהבלוג הזה לא היה המפלט שלי. הסתדרתי די טוב, אני חושבת. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי נשאבת אל כל הדיכאון הזה שיש פה, באתר, נותנת לו לחלחל אל עצמותיי ולהתמזג עם הנפש. הרגשתי שוואלה, יש אנשים שמרגישים כמוני, שאני לא לבד. זה הפן החיובי. אבל גם נתתי לזה להפוך לנורמה, לתחושה הזו שזה רגיל לגמרי להתבוסס בשנאה עצמית, להיות אטומה לרגשות שלי ולשנוא את העולם. זה לא, או לפחות לא צריך להיות. אני לא מוכנה לחיות ככה. 

אז למה חזרתי? כי עדיין יש הרבה דברים שהם חרא. לפחות אני חכמה יותר ממה שהייתי, השנה הזו עשתה לי בעיקר טוב. כי אני עדיין מנותקת מהרגשות שלי ולא נותנת לעצמי להרגיש. כי אני עדיין שונאת את עצמי ממש, בכל רמה אפשרית.

במסגרת השנת שירות היה לנו ליווי חברתי די מוצלח. אני רוצה לקוות שאני אוכל לממן ושיהיה לי את האומץ ללכת לפסיכולוג מתישהו, כי אני חושבת שהמצב שלי לא מסוכן (זה למה אני לא מפחדת לדחות את זה קצת) אבל שאני אוכל להרוויח המון מקצת עזרה.

אה, ואני חושבת שאני אוהבת את קאשה עכשיו. השירים החדשים שלה ממש ריגשו אותי בקטע מוזר קצת.