מפרשים לבנים. כמו סדינים של מלון,מתנפנפים אל מול עיניי,חושפים פיסות צבע.
פיסת שמיים,פיסה של עץ,פיסה של שחף מעופף,פיסה ממך.
אני מסיתה הצידה את המפרשים הלבנים,מנסה לראות שוב את היופי הזה.
כל מה שנותר זו האדמה. אדמה בוצית ורטובה, היא לקחה איתה את כל הפיסות.
אני מנסה להתעורר,לעצום עיניים ולהירדם שוב,ולצבוט שוב,ולהירדם שוב ולצבוט שוב,ושוב,מפרשים מלוכלכים
בבוץ נגלים אל מול עיניי ומזכירים לי שהתקופה היפה נגמרה.
אני יושבת פה בבוץ,אוכלת ממנו ושותה ממנו,מדברת אליו ובוכה על כתפיו, ושום פיסת צבע לא נחשפת.
אני רק מחכה לך,מחכה שתראי לי שוב את הצבעים המדהימים הללו שאיש מעולם לא ראה,
אני מחכה שתראי לי שוב את פנייך כי הן מתחילות להימחק במוחי,אז בואי,תחזרי עם הצבעים היפים והאורות החמים,
תחזרי גם בשנתי,תחזרי גם לו לרק רגע קטן ויחיד,רק תראי לי שהחלום הזה קיים באיזשהו מקום בעולם.
הימים עוברים והדמעות הופכות לבוץ. ואני מתחילה לחשוב שזו הייתה רק הזיה.
אני מנסה לדמיין שוב ושוב את המפרשים,להריח את העצים ואת האוויר המלוח רענן שהיה אז,באותו ספק חלום
ספק זיכרון, מנסה להיזכר בפנים שלך,בצבע השיער שלך,אולי היה ארוך וזהוב ואולי קצר ושחור...
אך בין רגע אחד,ריח הבוץ והרפש עולה באפי והעיניים שלי מסרבות להיפתח שנית.
מישהו חכם פעם אמר לי,שאם אני אמשיך לישון אני לעולם לא אתעורר...או שאולי גם הוא היה הזיה אחת גדולה?
http://www.youtube.com/watch?v=9STRzlNIijE
בבלוג זה
בכל הבלוגים
