זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. להשתחרר.

אני מרגישה שכל הצרות שאני רק יכולה להעמיס על עצמי, השתכנו בדרך קבע על הגב שלי. בכל יום אני שוקעת כמה ס"מ נמוך יותר מרוב כובד...

נכון, אני ממציאה לעצמי בעיות, לחצים, קשיים וחרדות... אבל פשוט בא לי ללחוץ על כפתור ה"עצור", אם היה כפתור כזה בחיים שלי, כדי לראות לאן אני הולכת. כי כרגע זה נראה שאני פשוט צועדת במקום. ללא מטרה, ללא שום שאיפות. ואני כל כך עייפה.

אני זקוקה לשחרור. זקוקה לחיבוק. לאהבה. למגע. לכך שמישהו דואג לי בחיבה.

אני זקוקה כבר שנים לכל הדברים הללו ואף אחד לא נכנס לנעליים הללו. אף אחד לא מתנדב למלא את החור שהשאירה האהבה הראשונה שלי. דווקא בסופי שבוע שכאלה אני מרגישה נורא לבד. הלוואי ומישהו היה כאן כדי לחבק אותי.

לפני שבוע הכרתי את הבחור ההוא במועדון, הפעם הראשונה שמישהו באמת מצא חן בעיניי מאז שנשבר לי הלב. ואפילו איתו שום דבר לא זז. זה מעציב אותי בצורה כמעט יוצאת דופן. הלוואי והיה קורה משהו. ומצד שני, אני מפחדת לתלות את עצמי על הבחור הראשון שמוצא חן בעיניי.

האם יש דבר כזה גורל? האם שווה פשוט לשבת ולחכות שמשהו יקרה או שאין טעם לסמוך על כך ורק ברגע שאני אקדם את עצמי אני אצא ממעגל הבדידות?

המחשבות שלי בחוסר סדר.

העבודה לוחצת.

הלימודים ממש מעמיסים עליי. סמינרים ועבודות שעדיין לא נגעתי בהן. בד"כ אני לא כזאת. בד"כ אני כותבת את הכל מראש, מאורגנת, שאפתנית, חרוצה. פשוט נגמר לי הכח. אני זקוקה לחיבוק כבר אמרתי.

וגם טסט. יש לי עוד טסט ביום שלישי. אני מנסה להגיד לעצמי שאני לא אלחץ, כי זה יהיה הטסט השני שלי ואני כבר יודעת מה זה...אבל זה מלחיץ אותי, עדיין. ואין מי שירגיע את הלחץ הזה. אין מי שילחוש לי באוזן שהכל יסתדר כשאני שוכבת לישון. וזה כואב. באמת כואב.