Lover

איזה מוזר זה לשבת בכיתה אחרי יותר מעשר שנים

מוקפת באנשים שמעולם לא ראיתי או פגשתי

נלחמת בכל הכוח בשדים שבתוכי, שמנסים להזכיר לי שאני חרדה לסיטואציה הזו

שאני אגמגם כמו תמיד והדופק שלי יאיץ והלב כמעט יצא מהמקום

מה שיגרום לי לשתוק הרבה ויסיח את דעתי מהלקשיב

אבל לא

משהו בי הבין, התעורר, ניצחתי את עצמי

את הגרסה ההיא מהנעורים

ניצחתי כי הצלחתי להתגבר על החרדה

ועל כל אותם המבטים

כשיצאתי הייתי גאה בעצמי, כי זה לא מובן מאליו

בטח לא אחרי כל כך הרבה שנים, בעיר זרה, עם אנשים זרים

הצלחתי לדבר, לומר את דעתי

אפילו קצת לטעות, מבלי להלקות את עצמי

הנחתי מאחור את השדים

ואפילו הצלחתי להשתיק מחשבות עלייך

פשוט לא נתתי להן להתקרב

אני באמת גאה בעצמי על ההתקדמות

צעד אחרי צעד

שלב אחרי שלב

שבורה או מרוסקת, אני מצליחה להילחם עליי

לראשונה בחיי, הצלחתי לנצח את עצמי

אני כל כך גאה בעצמי,

הריחוק מכולם קירב אותי לעצמי,

כמו שלא הייתי קרובה מעולם.

אני גאה בעצמי,

כל כך גאה.

ואני שוב כמו תמיד, חייבת את הכל

את כל החיים שלי,

את כל הלמידה הקשה,

הלחימה בכאב,

הנפילות והניצחון הזה

לאהבה שלי,

לאהבה הכי גדולה שלי,

שלעולם לא עוזבת אותי,

שתמיד שם בשבילי,

להרים ולחזק ולחבק כל כך חזק,

שכואב בעצמות,

המוזיקה.

טיפשה שכמותי, חיכיתי וחיכיתי

אני יכולה לומר שגרמת לי להאמין, לאחוז בתקוות שמעולם לא היו קיימות

זה לא ישנה את העובדה שאני הטיפשה מכולם,

בחרתי להאמין לך. שוב אותה הטעות

תמיד אותה הטעות

איך שלא אהפוך את זה.

שמרתי על הורד ההוא שנתת לי,

בקיץ ההוא.

שנים הוא נשמר כאן אצלי בחדר

הוא היה מת כל הזמן הזה

ורק אתמול היה לי האומץ לזרוק אותו 

כשהוצאתי אותו ראיתי שכל העלים נשרו ממנו והתייבשו

והראש שלו היה מנותק 

בסוף מצאתי אותו בין כל שאר הדברים שהיו 

קמל ויבש וסגור, הוא נסגר בחזרה

הורד היפהפה שנתת לי, שהיה פתוח ואדום ויפה כל כך

נסגר חזרה, קמל ונבל

אני מקווה שזה אומר שאני מתחילה להבין 

שסוף סוף משהו אצלי קורה

שהמעגל הזה תכף נסגר

כי התשת אותי בצורה הכי מרוקנת שאפשר 

לקחת את הכל והתחלתי לבנות מחדש

ולא היה לי שום דבר

ועדיין אין כאן יותר מדי

אבל אני לא צריכה יותר מדי

אני צריכה להיבנות מחדש

ולהשתמש בכל מה שאפשר

ואני מתחילה להרגיש את המחיר שהבדידות גובה ממני

זה מתחיל להפוך אותי לרובוט חסר כל יכולת לקיים אינטרקציה בסיסית

ומחדד את כל הפחדים והחרדות שיש לי 

והמחשבות על חלל משלי מתגבשות לרצון מלא בחרדות

מה אם אאבד את השפיות לגמרי?

אני אתחיל לדבר עם הקירות 

ולקלל אותך כל הזמן

עד שאשכח מי את

אני מאשימה אותך בהמון חלקים מההרס הזה

אבל לא מאחלת לך שום דבר רע

מקווה שטוב לך ואת שקטה ובאמת מאושרת

ושאת אוהבת ונאהבת 

בלי לפחד יותר מדי ולרצות לברוח כל הזמן

אבל אם אי פעם תזכרי בי

במגע שלי, במילים שלי, בחום שלי בחורף הקר

לעולם אל תעזי לבוא לחפש אותי

אל תחזרי על עקבותייך

לא מצפות לך זרועות פתוחות

ואם כן,

הן לא יהיו שלי

אל תחזרי לכאן

את לא רצויה כאן

אני לא רוצה לשמוע עלייך יותר

תהיי שמחה ושלמה עם עצמך ורגועה

הכי רחוק שאפשר ממני.

הלוואי שאתכוון לזה