טיפשה שכמותי, חיכיתי וחיכיתי
אני יכולה לומר שגרמת לי להאמין, לאחוז בתקוות שמעולם לא היו קיימות
זה לא ישנה את העובדה שאני הטיפשה מכולם,
בחרתי להאמין לך. שוב אותה הטעות
תמיד אותה הטעות
איך שלא אהפוך את זה.
שמרתי על הורד ההוא שנתת לי,
בקיץ ההוא.
שנים הוא נשמר כאן אצלי בחדר
הוא היה מת כל הזמן הזה
ורק אתמול היה לי האומץ לזרוק אותו
כשהוצאתי אותו ראיתי שכל העלים נשרו ממנו והתייבשו
והראש שלו היה מנותק
בסוף מצאתי אותו בין כל שאר הדברים שהיו
קמל ויבש וסגור, הוא נסגר בחזרה
הורד היפהפה שנתת לי, שהיה פתוח ואדום ויפה כל כך
נסגר חזרה, קמל ונבל
אני מקווה שזה אומר שאני מתחילה להבין
שסוף סוף משהו אצלי קורה
שהמעגל הזה תכף נסגר
כי התשת אותי בצורה הכי מרוקנת שאפשר
לקחת את הכל והתחלתי לבנות מחדש
ולא היה לי שום דבר
ועדיין אין כאן יותר מדי
אבל אני לא צריכה יותר מדי
אני צריכה להיבנות מחדש
ולהשתמש בכל מה שאפשר
ואני מתחילה להרגיש את המחיר שהבדידות גובה ממני
זה מתחיל להפוך אותי לרובוט חסר כל יכולת לקיים אינטרקציה בסיסית
ומחדד את כל הפחדים והחרדות שיש לי
והמחשבות על חלל משלי מתגבשות לרצון מלא בחרדות
מה אם אאבד את השפיות לגמרי?
אני אתחיל לדבר עם הקירות
ולקלל אותך כל הזמן
עד שאשכח מי את
אני מאשימה אותך בהמון חלקים מההרס הזה
אבל לא מאחלת לך שום דבר רע
מקווה שטוב לך ואת שקטה ובאמת מאושרת
ושאת אוהבת ונאהבת
בלי לפחד יותר מדי ולרצות לברוח כל הזמן
אבל אם אי פעם תזכרי בי
במגע שלי, במילים שלי, בחום שלי בחורף הקר
לעולם אל תעזי לבוא לחפש אותי
אל תחזרי על עקבותייך
לא מצפות לך זרועות פתוחות
ואם כן,
הן לא יהיו שלי
אל תחזרי לכאן
את לא רצויה כאן
אני לא רוצה לשמוע עלייך יותר
תהיי שמחה ושלמה עם עצמך ורגועה
הכי רחוק שאפשר ממני.
הלוואי שאתכוון לזה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Jens
