אהובתי
אני כותבת לך כהרגלי. זה כאילו שיש בי עץ מילים שכזה, שממשיך לצמוח ולהניב פירות. הם לא מחזיקים מעמד את יודעת? כאילו הם יודעים שזה לשווא. הרי את לא כאן כדי לקטוף אותם, זו רק אני וזה לא מספיק. צריך שני חצאים כדי לקבל שלם. ככה הם חושבים. אולי הם יהירים מאוד, אבל זו הדרך שלהם לומר שהם אוהבים. ואת בטח עדיין גורמת לשמש לקנא כשאת מחייכת, עדיין מדליקה כוכבים, עדיין יפה יותר מהירח.
את בטח עדיין טובת לב, משתדלת לעשות בשביל אחרים. את גם בטח מאוד מחוזרת מכולם כל הזמן. איך אפשר שלא לרצות להיות לידך, איך אפשר לא לאהוב אותך בכלל? נשמע לי לא הגיוני. לפעמים אני תוהה אם לפעמים את שומעת אותי. או לפחות, אם הלב שלך שומע אותי. היינו נוהגים לדבר, את זוכרת? הייתי מניחה את הראש שלי על החזה שלך ומקשיבה לו מדבר ופועם, מדבר ופועם. הייתי מתמזגת איתו, ובכל שאיפה עולה איתך, ובכל נשיפה יורדת. כמו רכבת הרים, הייתי עוצמת עיניים ומגיעה לעננים, מקשיבה לסיפורים שלו עלייך, הוא סיפר לי אודותייך, הוא חלק סודותייך, פתח לי דלתות, סובב מפתחות, פתח כמה תיבות. היינו נעים בשקט בחדר החשוך שלך, היינו כמו גוף אחד, זוכרת? את, אני והלב הזה שלך.
אני כותבת לך כל הזמן, זה כבר עניין של הרגל, כל כך הרבה מילים שלא תקראי לעולם כנראה. לפעמים אני בודקת עם עצמי האם אני מסוגלת כבר לצאת מזה, ללכת ממך, לשחרר אותך. אבל את כל הזמן חוזרת להזכיר לי שאין שנייה לך בכל העולם הזה. את כל הזמן חוזרת. למעשה, את מעולם לא הלכת.
הרוח משחקת איתי לפעמים, מרחיקה ואז מקרבת זיכרונות שונים. ואין לי ברירה אלא להתמודד, חסרת אונים אל מול כל מה שעוד כואב וחבוי בפנים.
אני מתביישת בצלקות שלי, מתביישת ברגשות שלי. מרגישה טיפשה לרוב ואז מלקה ומלקה ומלקה בלי סוף, כי זה כל מה שאני מכירה.
אני מנסה להבין איך אני מאחה את השברים ובעיקר, איך אני לעזאזל הולכת לסלוח לעצמי על כל השנים האלה, שאני כל כך מסתירה אותי, מכחידה אותי, מכחישה. אותי. את מי שאני. מגננה אחרי מגננה, שכבות-שכבות, חומה. אף אחד לא יכנס לכאן יותר, את יודעת? ההיכל הגדול שלך, שבמרכזו הלב שלי, הוא ישאר ריק עוד המון זמן כנראה. שום דבר לא באמת יכול למלא את הריקנות, את החלל שנשאר כאן. וכמעט ואין שרידים למי שהייתי, וכמעט ולא ברור לי מה אהיה. אבל הדרך ארוכה מאוד במסע שלי, ויש המון עבודה קשה. תמיד אמרו לי שבעבודה קשה משיגים תוצאות שבסופו של דבר שוות את זה.
אבל אני עייפה מלהאמין בקלישאות, אני רוצה כבר הוכחות שכל מה שלקחו ממני, שכל מה ששברו בי, שכל מה שעוללתי לעצמי, שווה משהו.
כי כלום לא מספיק עכשיו, שום דבר לא מספיק. לא נשאר הרבה, אבל אני משתדלת להיאחז במה שיש, במעין סגפנות שלמדתי ממך.
אהובתי
איכשהו תמיד נשארות לי עוד אלפי מילים לומר לך, לא משנה כמה אכתוב, זה לא באמת מכסה את כל מה שיש לי להגיד, את כל מה שאני מרגישה.
אני כועסת ומאוכזבת, לצד כל האהבה והגעגוע. לפעמים אני רוצה לשנוא אותך, אבל לא יודעת איך שונאים בנאדם כמוך.
אני מנסה לחשוב שאת אולי מאושרת, שאולי התמלאת בטוב שאת כל כך מצפה לו. אני מקווה שיש לך המון אור כדי להילחם בחושך, כלומר יש לך, את פשוט לא תמיד רואה אותו. מבטיחה שהאור שלך יותר גדול מהחושך. אני מקווה שהלב שלך מלא אהבה, שאת נאהבת באותה מידה.
שאולי יש מי שמלטף אותך כשהיום קשה וגדול עלייך ואת שונאת את עצמך, אני מקווה שלמדת לקבל אהבה מבלי לנסות לברוח, מבלי להתנגד, מבלי לפחד. כי הפחד לפעמים הוא סתם צל, ואת הרבה יותר ממנו.
אני מתגעגעת לקול הזה שלך, למילים שרק את אומרת. אני מתגעגעת להבעות, למימיקות, לכל תנועה של הגוף שלך. אני מתגעגעת למבט שלך, העיניים האלה שמכילות אוקיינוס שלם בפנים, אני מתגעגעת למגע שלך. אני מתגעגעת לתשוקה שלך, לנשיקות, לנשימות, לדופק.
אני מתגעגעת לכל מי ומה שאת, לכל הסביבה שלך. את חסרה לי בחיים, את חסרה לי בחדר, את חסרה לי בידיים.
אהובתי
הזמן לא משנה שום דבר, אני נלחמת בו כשהוא מנסה להכריח אותי להתרגל למציאות. זו יריבות מתמדת, אני לא יודעת מי יכנע ראשון.
עם כמה שזה נשמע טיפשי, אני מתקשה לוותר עלייך, למרות שויתרת עליי. המעגל הזה מסחרר והוא פתוח, מרגישה לפעמים שהכל באוויר, את יודעת?
שכלום לא סגור איתך ואולי אני לא יודעת שאת מתה מפחד וחושבת עליי ובא לך פשוט לרוץ לי אל תוך הידיים.
אני אקח אותך בשתיהן, בחיי, ואחזיק אותך הכי קרוב וחזק שאפשר. אני ארוץ אלייך בשדות ואשים פרח צהוב בשיערך.
אני אגיד לך מילים שרק אני יודעת להגיד לך, כאלה שתמיד הרגיעו אותך.
אהובתי
אני חייבת להפסיק, אני חייבת. כל כך הרבה זמן, ונדמה שהוא רק מחזק את הרגש הזה יותר. לא משנה כמה אני מנסה להוכיח לעצמי שאני יכולה להכניס מישהו אחר לחיים שלי, אני לא מצליחה לרצות את זה. לא באמת. אני קשה ודוחה מאוד מהר על הסף. יש לי ציפיות גבוהות וסטנדרטים גבוהים. אני לא מסוגלת להתפשר. אני לא מסוגלת להיכנס למקום שאני לא בטוחה שיש בו בסיס למשהו, לא מסוגלת לפתוח את השערים למי שרוצה להיכנס.
חתכתי מכולם, את יודעת? התרחקתי מכל הרעל סביבי, זה אומר שאני יודעת בודדה מתמיד, אבל מתרכזת במה שיש לי, לרוב זה מצליח.
אבל, איך ג'ניס אמרה פעם? ''על הבמה אני עושה אהבה עם 25 אלף איש ואז חוזרת הביתה לבד''. אז ככה זה אצלי, בדיוק ככה.
והבמה שלי היא כל הדברים הבאנליים האלה שיש לי להיאחז בהם. ואני נותנת את כל מה שנשאר, שאפשר, ''עושה אהבה'' עם השאריות של החיים וחוזרת למיטה לבד. מתהפכת בלילות ובימים, כמהה וכוספת. בחיי שרציתי שזה יהיה קצר, אני חייבת להפסיק, זה נשפך ממני כמו נהרות.
וכל המים האלה, שכיבו את האש שלנו, איך אוכל להילחם בהם? אולי אני צריכה להיכנע, להרים ידיים ודגל לבן, להניח את החרבות ולהפסיק להיפצע מהחיצים. אולי אני צריכה להסכים לסגת, אין טעם להילחם לשווא. אני לא אזכה בך שוב, סתם ככה משום מקום. זה לא יקרה.
למרות שלא הייתה סיבה שזה לא יקרה, ועדיין אין סיבה, אבל מה זה משנה אהובתי, מה זה משנה?
אהובתי
אני מאוהבת בך. אני אוהבת אותך, כל כך, בחיי. לא כמו שאת מכירה, לא בצורה שחשבת שאפשר לאהוב אותך, אני יודעת.
תפסיקי להיות כל כך מופתעת, אין לך מושג מה זה לאהוב אותך, כי את את. את לא רואה אותך כמו שאני רואה אותך.
להתראות אהובה, לא יודעת למה להתראות במקום שלום, הרי לא נתראה יותר. לא נתרגש יותר, וישאר תמיד עצב בעיניים, אני חושבת.
לילה טוב אהובתי,
אני מקווה שיש ידיים שמלטפות אותך עד שאת נרדמת, אני מקווה שיש לב שמכיל אותך ואוהב אותך במיוחד כשאת לא אוהבת את עצמך.
אהובתי,
שלושים ושש
שלושים ושש
שלושים ושש
ואני לא יודעת איך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Jens
