כואב לי.
אני זוכרת כמה אהבתי את אפריל
הייתי מתקשטת בו והוא בי
הכל הפך לאפר
כואב לי עכשיו.
יותר מאי פעם
כאבים מתעוררים
צלקות ופצעים
קשה מדי לגשר על פערים
ביני לבין עצמי
בין הראש לבין הלב
חתכתי מכולם והם לא חוזרים
אני צודקת
הם לא אמיתיים ולא היו גם מעולם
ולא יהיו לעולם
אני יודעת שאני צריכה לשנות הכל
אולי אפילו לעזוב את הכל וללכת
אבל בחיי
אין לי אומץ
אני בקושי יכולה להסתכל על עצמי במראה
מבלי לרצות לברוח ולהסתתר
ולא לצאת מהמיטה לעולם
כל מה שיש לי כרגע
זה את העבודה הזאת שמאמללת אותי
כי הבוס לא מת עליי
ואני מוקפת בחורים
שהם בעצם ילדים מגודלים
הם מקטינים אותי
כולם
אני כל כך קטנה
לא יודעת שום דבר
לא מבינה
לא מבינה
אולי לא רוצה להבין
אולי הפסקתי לרצות
אולי הרמתי ידיים
אני רק מחכה לברוח הביתה
כזאת מופרעת
נוהגת כמו חיה
אבל לפחות מאותתת
איך אני עדיין נושמת
איך כל מה שנשאר לי מכל הרגשות שהיו זו המוזיקה
שגם אותה זנחתי וכל יום אני אומרת לעצמי
שאחזור לנגן
הנה הנה, ממש בקרוב
זה תכף קורה
אני מרימה את הגיטרה והיא נשמעת כמו גן עדן
אבל אצלי גיהנום
אז אני מניחה אותה וסוגרת דלתות בלתי נראות
אני חוזרת לקונכייה שלי
והבדידות הורגת מבפנים ומבחוץ
הפעם התקפה משולבת
אני לא עומדת בלחץ
יותר מדי חיצים
ואין לי שום כוחות להגן על עצמי
הו לא, לא הפעם
אז בינתיים אני מכתרת את עצמי
עם המחשבה על לצאת מהבית
אני הולכת לוותר על הדבר היחידי שקרוב לאינטרקציה נורמלית שיש לי
זה שיא ההלקאה העצמית
מעולם לא חשבתי שאגיע לרמה הזו
אני רחוקה שנות אור מלסלוח לעצמי
בינתיים רק מוצאת עוד סיבות להלקות
וכבר לא מרגישים את העור נקרע
את הדם נוזל
זה סתם כואב לי
ואני רק יודעת את זה
רגשות אצלי הן עבר נשכח ולא מורגש
אני חושבת שגם כלפי המוזיקה הרגש די רדום
די רובוטי
די שטחי
אין שום משמעות
אין לי שום דבר
שום דבר
גם השמש לא אותו הדבר
גם השמיים סתמיים כבר
הכוכבים דוהים
הירח....
הירח שלי, שכה אהבתי
הוא מזכיר לי אותך
אז הפסקתי
הפסקתי להתרגש
אלה הסדקים שמתחילים לפרוץ ממני
החוצה
הם צועקים ואין מי שישמע
הם צועקים
שאני נשברת
שאני מאמללת את הנשמה שלי שכלואה שם בפנים
הם צועקים שכואב לי
ואני לא מסוגלת יותר להתקיים ככה
מבלי להרגיש שום דבר
רק לדעת
שכואב לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Jens
