אני במצב קצת הפוך עכשיו.
אמא עשתה לי רצח אופי בשתיים וחצי בלילה, בטלפון. הערתי אותה מסיבה לא באמת מוצדקת, וחטפתי על ימין ועל שמאל ("אני עפר לרגלייך ואת דורכת עליי/ את פשוט בושה/ את תסתמי את הפה שלך כשאני מדברת אלייך/ אני אקרא לך שקרנית כי את כל הזמן מרמה אותי/ אני פשוט לא מאמינה שהבת שלי כזאת חוצפנית" ועירבבה דברים שקרו בעבר כמו "את מעזה להגיד לי שהגזמתי עם הדברים שאמרתי על החבר שלך?" ורבים אחרים). כן, עשיתי טעות. הערתי אותה וזה לא היה מוצדק. אבל הסכמתי לשתוק (רוב הזמן) ולהיות חכמה, כי אני יודעת שאין מוצא מההאשמות האלה, זה דפוס התנהגות דרמתי. וגם כי פחדתי שהיא תבוא לבית שלו ותדפוק בדלת ותעיר את כולם ותגרור אותי החוצה תוך כדי צעקות וכינויים לא מחמיאים כלפי החבר שלי והמשפחה שלו. אז הקשבתי והקשבתי להאשמות המוגזמות עד שהיא ניתקה לי בפנים. 
הלכתי לחדר ובכיתי לתוכו ומזל שהוא לפחות היה שם וחיבק אותי כל הלילה. "אתה עושה את זה יותר קל אבל זה לא באמת משנה, אני יודעת שאני אקום בבוקר וזה עדיין יהיה שם וזה יהיה נורא".
כמעט התעלפתי מפחד כל היום.
וכשהיא חזרה הביתה מהעבודה, היא רק התחילה ואני ישר התנצלתי והרחבתי את ההתנצלות שלי, רק למקרה שהיא לא הייתה ברורה.
אבל מהר מאוד השיחה תפסה כיוון אחר שלא צפיתי אותו בכלל. היא התחילה לשאול אותי מה אבא שלי עשה בארצות הברית בקיץ. היא חושדת שהוא עומד לעשות משהו רע...

כן, ניתן לראות שהסביבה שסביבי לא מתקשרת טוב אבל מבינה הכל מתחת לפני השטח.
זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב עליו, כבר כמעט חודש. בכלל לא. אבל הייתי חייבת לכתוב את זה