http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686heCopyright 2026 inflamed sense. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14223543<div align="right" dir="rtl">23.10, 20:16 תמיד קשה לי להגיד מה שלומי באמת. אני נהנת, טוב לי שם. כולם שמחים שאני בקורס קצינים ו"כמו שסיגל אמרה- ידעתי שכל מה שכבר היית, טמון בך ורק מחכה לצאת". אבל אני כאן מתוך מטרה לברוח, וכבר השגתי אותה. מתי כבר אבחר מרצון ולא מהרגל או מהכיוון לשם אני נושבת? הרי ברור לי שהחוויה הארוכה הזאת היא הסחת דעת. אני מתפתחת כאן כבן אדם, אבל לא מספיק, לא באמת. מצאתי לי תחליף לטלוויזיה שאני לא מספיקה לראות יותר. אם אני אכריח את עצמי לטבוע באחריות, האם הלבד הזה באמת יעלם? האם התחושות הקשות שיש לי כל כך הרבה שנים, יתחילו להעלם באמת, ולא רק עד ההסחה הבאה? אני עוצרת לשנייה את הקייטנה הזאת ומרגישה שהכל עדיין שם, מחכה. עם הטלוויזיה והאוכל והמילים והמנטרות. זה לא תהליך פנימי אמיתי. זה כיסוי תחת, לא ניקיון. כנראה שאני פצצה מתקתקת שוב. מחייכת לעבר כל מי שאומר לי "כל הכבוד, זה היה ברור. אל תפרשי!"השקט הזה לא מושרש בי עדיין. אני עדיין לא מרפה מעצמי, ולא מרפאת. </div>Sat, 25 Oct 2014 23:36:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14223543http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=14223543http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14190203<div align="right" dir="rtl">זה שישי ראשון. אם כולם ישנים, והמדבר דומם- האם כבר החל יום חדש? יש עליי רובה M16, 6 מחסניות ושלושה ליטר מים. עוד רגע קורסת, אבל זה שווה עבור כל גחמה אחרת. כי כשאני מניפה את הראש בכבדות, אני משתתקת, מפסיקה לנשום. כל הכוכבים שביקום נפרסים לנגד עיניי ועוטפים אותי בתחושת התרגשות בלתי ניתנת להבנה. כמה אני קטנה, נדחקת בין היקום, מחפשת את עצמי. הידיעה שלעולם לא אוכל לדעת הכל, לשמוע כל דיבור, לראות, לחוות את כל מה שיש ליקום להציע לי. השקט של המדבר הזה, גבעות והרים של חולות אדומים. הכל צבוע שחור. הכאב קשה מנשוא. אבל מי אני? אני הולכת. זה שישי שני. כולם מחייכים אחד אל השנייה. אם רק ידעתם כמה חשוב לי להרגיש חלק מ בחדר אני שולפת חלב עמיד וקורנפלקס, לכולן. מפקדת בקורס נתיב שרה שירי שבת שמעולם לא הכרתי. בואו נעשה משהו כיפי לפלוגה זאת הפעם הראשונה שאני מקבלת את השבת בבית כנסת. הגעתי ראשונה, שקט. הגיעה בחורה ממודיעין, הגישה לי את הסידור ופתחה אותו עבורי. ״קודם מדליקים את הנרות ואז מברכים״. הגענו לשיר השירים וחיילים לא הפסיקו להגיע. בין לבין אני מדברת עם בנות שמעולם לא פגשתי. הכרתי מדריכת שר</div>Fri, 29 Aug 2014 18:03:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14190203http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=14190203http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14150511<div align="right" dir="rtl">היום אבא ואני נפגשנו אחרי חודש וחצי מאז הפעם הקודמת, כשהיה לי יום הולדת. ישבנו בבית קפה יפה שגיליתי בעיר מיותרת, מעלינו עצי תות ובוגונביליה.ואז קרה אחד הדברים העצובים שראיתי בחיי- אישה שהגיעה עם מכונת הנשמה ניידת כלשהי ישבה לבדה וראתה האח הגדול באייפון שלה. לפתע עבר לידה איש, הניח על שולחנה שתי קופסאות סיגריות מלאות והמשיך ללכת מבלי לעצור. פערתי עיניים אל השולחן הריק שישבנו בו וחשבתי, כמה אומלל יכול להיות בן אדם שחייו תלויים בסכנה שהוא כל כך אוהב.אבא אמר שבקיץ הוא שוב יטוס לאיים הקאריביים. כמה דקות אחרי זה התווכחנו על זה שהוא לא קונה לי אייפון חדש. לעת גיל 19 הוא החליט ש"פינקתי אותך יותר מידי כשהיית ילדה וזאת הייתה טעות, אני רוצה שתביני שאת צריכה ליטול חלק בדברים שאת רוצה להשיג ואני אעזור לך". מאוד נעלבתי שהוא חושב שלקראת גיל 20 יש לחנך אותי מחדש, ועוד יותר העליב אותי שקיבלתי ממנו את הרושם שהוא "פינק אותי יתר על המידה" ושבדיעבד, זה היה אופן גידול "לא טוב". אמרתי לו שאני ממש לא מסכימה איתו. אמנם כילדה ההורים שלי העריפו עליי בגדים וטיסות לחו"ל (ואהבה כמובן), אבל זה ממש לא הפך אותי לבן אד</div>Tue, 01 Jul 2014 22:13:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14150511http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=14150511http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14135816<div align="right" dir="rtl">אני תוהה מה גורם לאנשים לרצות להתחתן. אנחנו כבר 5 שנים ביחד ומעולם לא דיברנו על חתונה.אני לא מבינה למה אנשים מאמינים שאין משמעות ללחיות יחד בזוגיות, ושהמשמעות לאהבה מתממשת רק כשמישהו אומר כמה ברכות ואז חותמים על נייר. אני מדברת כאן על חומריות. על גשמיות. אהבה היא משהו מופשט, היא רגש חזק שבעיניי לא ניתן לקבע לידי חתימה על כתובה או כל סממן דתי כזה או אחר. אני חושבת שניתן להסתפק בהסכם ממון. מעין רשת שכן מגינה, במידה והזוג נפרד, כי עם השנים צוברים יחד נכסים וכולי.אני יכולה להבין למה אישה (או גבר) ירצו שיהיה להם יום בחייהם שיוקדש אך ורק עבורם. שכולם יסובו סביבם ויהללו אותם ויגידו להם מזל טוב וכמה שהם יפים. אבל אני לא מבינה למה אנשים מתייחסים בבטלה לשנים שלהם כזוג אוהב, שמכיל אחד את השנייה, שמבלה ביחד, חי יחד. למה מתחילים לספור את שנות הזוגיות רק מהרגע שנישאו? בכזאת קלות מבטלים את כל שנות האהבה שקדמו לחופה? באיזו זכות, מזלזלים ברגשות שלהם עצמם?לא, האהבה מתממשת רק לאחר הטקס... שטויות. האהבה קיימת מהרגע הראשון, ואין נייר שיוכל לגרום לה להיות "יותר גדולה", אלא מאשר בני הזוג בעצמם.</div>Thu, 12 Jun 2014 10:50:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14135816http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=14135816http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14125074<div align="right" dir="rtl">ליאונרדו דיקפריו כג'ורדן בלפורט גורם לי לרצות להיות אחרי צבא. או לא לגור בארץ.בעיקר גורם לי להרגיש בדיוק את אותה ההרגשה המתמשכת ששררה בי לאורך כל הקיץ של כתה ח.אין לי הסבר לזה, אבל התחושה היא של לב עכור שיחד עם זאת הוא חופשי.אולי החופש, שיכול להתפרש גם כבדידות, גורם לי לתחושה עכורה מבפנים. אותה התחושה שאני כל כך אוהבת להתפלש בתוכה בשנאה- געגוע למשהו שמעולם לא היה לי.</div>Fri, 30 May 2014 01:48:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14125074http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=14125074http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14109497<div align="right" dir="rtl">לפני שנה כתבתי את המייל הזה לפסיכולוגית לשעבר: " אני מתכננת לכתוב את האימייל הזה כזה בערך חודש, ולא כותבת. החלטתי לאזור אומץ ולעשות את זה עכשיו, אפילו שזה היומולדת שלי. אולי בגלל שזה היומולדת שלי. אולי בגלל שיש לי זמן פנוי עד 3, אפילו שזה היומולדת שלי והייתי מצפה מעצמי לעשות משהו מיוחד היום. וגם, לא באמת יש לי זמן פנוי, אבל דחיתי את המכתב הזה בדיוק כמו שאני דוחה את הלימודים לבגרות באנגלית שיש לי מחר. וגם את הכביסה שאמא אמרה לי לתלות ואת המדיח שהיא אמרה לי לפרק עכשיו. וגם כל דבר בחיים שלי. אני חושבת שפשוט כדאי שאני אכתוב לך משהו שכתבתי לא מזמן. זאת לא הייתה נקודת מוצא וזאת לא הייתה ההתחלה של ההרגשה המתמשכת הזאת, אבל כתבתי את זה אחרי ארבעה ימים של מחלה בבית. 1.4.13, 19:16 "אני תוהה אם אי פעם הרגשתי, ידעתי, שאני יותר לבד מאשר עכשיו. במין עצב מהול באדישות. בהכרה בכך שזאת אשמתי, סביר להניח. במין ריק של מיטה חולה ארבעה ימים, (כמעט) לגמרי לבד. אין לי איך לדבר, אין עם מי. כל מה שאני רק חושבת לבטא במילים, בעיקר על הלבד הזה, אני מיד מרסנת חזרה, אל המוח שלי בלבד. רק אל תהיי בכיינית. אל ת</div>Sun, 11 May 2014 20:52:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14109497http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=14109497http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14077556<div align="right" dir="rtl">אני לא נרגעת. בא לי לצאת מתוך עצמי.אני חושבת יותר מידי, מתכננת יותר מידי רחוק. מתוך כוונה שלי יהיה הכי טוב, אבל הדרך הזאת נכונה רק בחצי ממנה, והיא מכאיבה לי. אני לא נרגעת מעצמי. לא מצליחה להפנים שיש תקופות לחוצות ופעמים שצריך לעבוד בהן יותר קשה, גם אם הטיימינג גרוע. אני חבה את השנתיים (או השלוש) האלו למערכת שיש לי סנטימנטים פטריוטיים אליה (ועדיף עם קצת מרחק), אבל מי רוצה לעשות משהו שהוא נהנה ממנו יום כן ויום לא?אז כן, אף אחד לא שאל שואל אותי, וזה תמיד ככה ולא רק בצבא. אז למה אני גורמת לעצמי כל כך הרבה מועקה? למה אני לא מוותרת לעצמי כבר?</div>Mon, 31 Mar 2014 20:45:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14077556http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=14077556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14020368<div align="right" dir="rtl">אז הייתי חולה ולא הפסקתי לבכות, ובין אם יש קשר או לא, לראשונה בחיי אמרתי לאמא הכל על זה שאני חושבת שיש לי בעיה ליצור קשרים. שאני סגורה, שאני לא אוהבת אנשים (וגם אוהבת לאהוב מרחוק. שונאת, אבל עושה את זה). אז הלכתי לסיגל והיא אמרה לי כמה שאני יפה ובוגרת וחוץ מזה שכנראה האדישות והשתיקה שהצבתי לעצמי סגרו את הפינה ועכשיו הזמן לעשות שינוי אחר. זה גרם לי להבין ששינויים שאני דורשת מעצמי כן עובדים ושיש לי שליטה, אני פשוט צריכה להבין מתי מגיע הזמן לשינוי חדש (אני אוהבת שיגרה, לא שינויים).חוץ מזה הלוואי שהמ"כית שלי הייתה אחותי הגדולה לנצח. ושגם הייתי מדברת איתה לפעמים מרוב אהבה במקום לעשות לה לייקים בפייסבוק תוך כדי הינמסות. (אין ספק שלקחתי קשה את זה שלא קיבלתי מה שרציתי מהקורס). נפגשנו אתמול ושלשום והכל זה כל הזמן צחוקים ובדיחות ואתה מועך לי את החיים והעצמות במפשעה שלי עדיין כואבות מזה שישבתי על המושב של האופניים שלך ואתה דיוושת מהבר עד לבית שלך. זה מצחיק אותי, וזה כל הכיף</div>Sat, 18 Jan 2014 17:09:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=14020368http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=14020368http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=13996911<div align="right" dir="rtl">מי שמסוגל לבכות על הבוקר באופן בלתי נשלט, מצבו רע מאוד. כך תמיד חשבתי.זה בדיוק מה שקרה לי הבוקר. אז מה אני אומרת על עצמי?מה זה שווה שטוב לי (ניתן לערער על כך) בצבא, אם בבית אני מרגישה כמו שהרגשתי לפני הגיוס? מספיקה לי שעה אחת של חוסר מעש, שעה שאין בה היסח דעת, על מנת שהתחושות שנחבאו ישטפו החוצה. וניסיתי להעסיק את עצמי אתמול, ורציתי מאוד. אבל זה לא הצליח. אז הלכתי לישון ב11 בלילה עם איפור מרוח. וזה נמאס</div>Sat, 21 Dec 2013 11:03:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=13996911http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=13996911http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=13980961<div align="right" dir="rtl">הילדה והנשק עם צמה מסודרת שהכובע טמבל פרע חמש אצבעות חונקות את ידית האחיזה כל הזמן מזיעה במדי ב ולא מקפלת שרוולים (חמישה קיפולים) כי היא בנוהל אדמה בוערת מתרגשת מחיוכים כמו מזיתים ומלח בארוחת הערב בחדר האוכל מקפיצה ומנחיתה מצבי רוח בהתאם לסגל. חוזרת הביתה עם שטף דם באצבע בגלל צביטה מפין נעילת הנשק מכות כחולות ברגליים ובעצם האגן בגלל הקת והמתפשים ברכייה משופשפות כי לקחה ברצינות את הפזצטא ב״התגנבות יחידים״. מחר ההשבעה, כנראה שאצהיר אמונים. בסך הכל, אני רק רוצה שיגידו לי שאני מצוינת. וכמה שיותר, יותר טוב</div>Mon, 02 Dec 2013 23:36:00 +0200bliss__@walla.com (inflamed sense)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=723686&blogcode=13980961http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=723686&blog=13980961